Tag Archives: תיאטרון

שני אנשים בחדר

"שני אנשים בחדר – אני עוסק זה זמן רב בדימוי של שני אנשים בחדר. המסך עולה ואני רואה זאת כשאלה נוקבת: מה יקרה לשני אנשים אלו בחדר?
האם יפתח מישהו את הדלת ויכנס?"

 

הרולד פינטר

 

הרולד פינטר          

"הטרגי הוא הרגע בו הקומי חדל להיות מצחיק", אומר פינטר במקום אחר. לעיתים קרובות זהו בדיוק אותו רגע בו נפתחת הדלת. זיו, הסַפָּר שלי, אומר שזהו הרגע בו משתנות האנרגיות בחדר ולא ניתן להחזיר אותן לאיזון הקודם.
יש בזה משהו פרנואידי, בתחושת הביטחון של החדר הסגור, בתחושת הפחד מפני פתיחת הדלת וכניסתו של אדם נוסף. איום טריטוריאלי על "ביתי הוא מבצרי" הבריטי (מה שמסביר, אולי, את השאיפה האימפריאלית הבריטית: הבה נרחיב את המבצר.)
את הדימוי היפה הזה אפשר לקחת לאן שרוצים. ב"שיר לאוהבים הנבונים" משרטט נתן זך את גבולות החדר הזוגי: "אורח לא יבוא בלילה שכזה, ואם יבוא / אל תפתחו את הדלת. מאוחר / ומחכים בחוץ למטר", הוא מייעץ בפרנויה אירונית גלויה. והוא מוסיף: "הישארו חבוקים", מילים המסתירות מתחתן מילים אחרות, סמויות: "הישארו חנוקים".
"פתחי לי את הדלת", מבקש גבי שושן בשיר הנפלא של עמוס קינן (עם הלחן הנפלא לא פחות של זוהר לוי), "הבנאדם צריך שתהיה לו דלת" כי "העיר כבר נגמרה". העיר היא המקום בו אין דלתות, היא המקום שאין בו איזון ממילא, ולכן היא מאוזנת תמיד. מבחינה זו היא לעולם טרגי-קומית וקומי-טרגית חליפות. האוהבים הנבונים הם אלו הבונים חדר ונועלים את הדלת מפני העיר, אולי משום שבשניים הייאוש נעשה יותר נוח.
 
כשהדלת נפתחת אין לדעת מי יכנס. במחזה "החדר" של פינטר גרים רוז וברט. ברט הוא נהג משאית, איש של החוץ. עבורו החדר הוא המקום שבו שותקים. החוץ הוא המקום אותו כובשים. היא מדברת, הוא שותק. זה האיזון שלהם. הדלת הנעולה נפתחת מידי פעם, ובכל פעם כזו האיזון אכן מופר. כשמר קיד (האם הוא השכן?) נכנס, הוא מרבה בשאלות: איזו קומה זו? האם יש קומות נוספות? שאלות שאין עליהן תשובה במחזה, ולכן הן מעמידות בספק את עצם קיומה של טריטוריה מובחנת. האם יש מרתף? הוא שואל לבסוף.
ודאי שיש מרתף. תמיד יש מרתף. רק שלא מדברים עליו.
,  
המרתף הוא החדר הפנימי הקבור בתוך החדר.  אפשר לאחסן את השאריות, את הפחדים, החרדות. את השאיפות והחלומות והמשאלות הסמויות. כמונו, גם רוז מקפידה להשאיר את המרתף נעול. במרתף שלה נמצא הכושי ריילי. העיוור הרואה, הרואה העיוור. הוא הגרסה הפינטרית לפסוק "מהרסיִךְ ומחריביִךְ ממך יצאו" (ישעיהו מ"ט). כי הדלת נפתחת לבסוף וריילי נכנס אל החדר ובכך מפר את האיזון ומביא לפרץ של אלימות קשה: ברט מכה אותו למוות, מבלי שהצופים ידעו על מה ולמה. בעצם, גם ברט עצמו לא ממש יודע.
 
לכל אחד מרתף משל עצמו. לכל אחד הכושי ריילי שלו. מכל דלת שנפתחת יכול להיכנס "הכושי ריילי". בכל חדר שיש בו שני אנשים יש דלת כזו. ובכל רגע יכול המסך לעלות על שאלה נוקבת.

בקט מתעלל במישל

אחד המדורים האהובים עלי ביותר ב"הארץ" (לפני מתיחות הפנים האחרונות שלו) היה "מכתבים נבחרים". באחד מהם (מ- 15/11/96) הופיע מכתב, בו מתעלל בקט להנאתו במפיק רדיו צרפתי.

במכתב למישל פולאק מאיר בקט באור ארס-פואטי ומשעשע את תהליך הכתיבה ותהליך הקריאה גם יחד. למעשה, הוא מצביע בו על "מות המחבר" ועל "תחיית הקורא" – על הרגע בו תהליך הקריאה הופך חשוב יותר מן היצירה עצמה. אבל גם להיפך, כמובן. הוא מפרק את המושג "משמעות" ומרוקן אותו מכל משמעות. הוא הופך על פניה את ההיררכיה בין היוצר לדמויות שברא ומסרב לשמש בתפקיד המגלומני של אלוהים – לא כאלוהי היצירה הבדויה ולא כמפרש שלה. הוא מרחיק עצמו מדמויותיו, ובכך הופך אותן לממשיות יותר מכפי שניתן להעלות על הדעת. הוא הורג ברכות ובנימוס את המבקרים, את הפרשנים ואת המפיק גם יחד, רק כדי להתעלל בגופותיהם האבסורדיות.

הוא מסרב להחליט במקומנו מיהו גודו, ובכך הוא מאפשר לנו לחכות לו.

________________________________________________________________________

                     

________________________________________________________________________
מכתב נדיר זה של סמואל בקט נשלח לרדיו הצרפתי לקראת תוכנית שעסקה ב"מחכים לגודו", מחזה שאף תיאטרון לא הסכים להעלות. המכתב פורסם לראשונה בניו יורקר.
 
 
1951: מיהו גודו
 
לכבוד
מר מישל פולאק
מפיק התוכנית "כניסת המחזאים"
רשות השידור
פאריס
 
שלום רב,
 
אתה מבקש לשמוע את דעתי על "מחכים לגודו", לקראת שידור קטעים מהמחזה בתוכניתך, וכן את דעותי על תיאטרון בכלל.
אין לי דעות על תיאטרון. אני לא הולך לתיאטרון. אני לא מבין כלום בתיאטרון. אפשר להבין את זה.
מה שקשה יותר להבין, כנראה, הוא שבתנאים כאלה אדם בכל זאת יכתוב הצגה, ואחר כך יטען שגם על ההצגה שלו אין לו דעה.
למרבה הצער, זה בדיוק מצבי.
לא כל אחד יכול לטייל הלוך וחזור בין העולם הנפתח בכתיבה לזה המבוסס על משוואות רווח והפסד, כמו בטיול בין המפעל לבי הקפה הפינתי.
אינני יודע על ההצגה הזאת יותר ממי שיקרא אותה בתשומת לב.
אינני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, ממה שהן עושות, ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל.
אינני יודע מיהו גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים . ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זאת, השניים שמחכים לו.
שני האחרים, אלה שעוברים בסוף כל אחת משתי המערכות, זה כנראה כדי לשבור את המונוטוניות.
כל שיכולתי לדעת, הראיתי. זה לא הרבה, אבל זה מספיק בהחלט. אני מעז לומר שהייתי מסתפק גם בפחות.
אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה ורחבה יותר, שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התוכנייה והפופקורן, אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי, אני כבר לא שם, ולעולם לא אהיה  עוד. אסטרגון, ולדימיר, פוזו, לאקי, יכולתי להכיר אותם רק קצת, רחוק מאד מהצורך להבין. אולי הם חייבים לך דין וחשבון. שיסתדרו בלעדי. אני כבר לא חייב להם כלום.
 
סמואל בקט
 
 _________________________________________________________________________