Tag Archives: שתיקה וביתיות

שתיקה וביתיות

 

"להרגיש בבית" הוא סרט העוסק בשתיקה ובמילים המפֵרות אותה. השתיקה היא הבית, המקום היחידי שבו מרגישה גיבורת הסרט בבית, כי זהו סרט על פנטזיה נשית, היכולה להתקיים רק במרחבי השתיקה ובתוכה. הגיבורה היא אישה קוריאנית החיה בצל טרור נפשי ופיסי שמפעיל עליה בעלה, ועם זאת איננה יכולה לזכות בהגנת החברה (המיוצגת על ידי המשטרה). את הכוח להתמודד היא מוצאת במקום בלתי צפוי – בשתיקה ובפנטזיה. 
המילים, הדיבור, נתפסים כמעשה של תוקפנות, של תובענות ופלישה, והן הופכות את הבית הממשי לזר ומאיים. הן הכלי העיקרי באמצעותו פולש הבעל אל המרחב הנשי הבלתי מוגן של האישה כדי לתבוע עליה בעלות: "היכן היית?" הוא דורש שוב ושוב לדעת. "מה עשיתי לך? למה את גורמת לי להרגיש אפס?" – הוא תובע תשובה. אלא שהתשובה, כל תשובה, גוררת אחריה מעשה של אלימות. עד שלבסוף מוצאת האישה מפלט בשתיקה. שם היא יכולה לפנטז על גבר אחר, שותק, נשי, שיש לו יכולת להדדיות במקום לבעלות. שיש לו יכולת לתקן במקום להרוס, להיות נוכח מבלי להזיז דבר, להפוך לצל מבלי לאיים. הוא יכול להפוך, לכן, כל בית, גם אם איננו שלו, לבית של שניהם. הוא מתקן את המשקל באמבטיה ובכך משיב את האיזון, הוא מתקן את השעון ובכך מחזיר את הזמן האבוד, הוא מתקן את מערכת הסטריאו ובכך מכניס מוסיקה אחרת לחייה.
 
והמוסיקה הזו ראויה לכמה מילים בזכות עצמה. באופן יוצא דופן ומרגש, דווקא הסרט הקוריאני השותק הזה מלווה במוסיקה יפה וצלולה של נטשה אטלס, זמרת בלגית עם שורשים בריטיים, מצריים, פלשתינאים ומרוקאיים, השרה כאן בערבית. החיבור הקוריאני-אירופאי-מזרח תיכוני הזה מייצר מאליו סוג של סולידריות נשית רב תרבותית וחובקת עולם, כפי שרק מוסיקה יכולה ליצור. הבית, כך שב הסרט וטוען, איננו עניין של מקום אלא של תחושה: הוא המקום שבו אתה נאהב.
 
כך ניתן להבין את שמו של הסרט, שבמקור נקרא 3 iron  (כשמו של מחבט גולף) ושונה בעברית ל"להרגיש בבית". מחבט הגולף הוא של הבעל, אך גם של האהוב. הבית הוא של האישה. תחושת הביתיות יכולה להיווצר רק על ידי צירוף מוצלח של השניים.