Tag Archives: שירת ספרד

שירי קודש, לא שירים ארוטיים – אתי אנקרי שרה יהודה הלוי

  

 

 

 

התחושה הראשונה שיוצר האלבום היפה של אתי אנקרי "משירי רבי יהודה הלוי" היא תחושה של הרמוניה, כזו שנובעת מתוך תחושה של אמת פנימית שאין לערער – אמת מוסיקלית ואמת אמונית כאחד. קל לשמוע שהחיבור של אתי אנקרי אל ר' יהודה הלוי איננו חיבור "ספרותי" או אסתטי, אלא חיבור אמוני. ריה"ל, כמו אנקרי, מעמיד במרכז היצירה שלו את מערכת היחסים בין אדם לאלוהיו – מערכת יחסים אישית, אינטימית ממש. האינטימיות ההרמונית הזו מאפיינת גם את ההלחנה והשירה של אנקרי. היא בוחרת עשרה שירים מתוך שירי ציון ושירי הקודש של ריה"ל, ושרה אותם מתוך אמונה שלמה, כאילו היא עצמה כתבה אותם.  

 

האפקט המצטבר של השירים הוא, כאמור של הרמוניה ושלמות. מי שזוכר את אנקרי החתרנית, החברתית, בעלת ההומור המשולב בעצב – לא ימצא אותה כאן. אלא שגם יהודה הלוי ידע להיות חתרני. אנקרי, כמובן, מתעלמת באלבום הזה משירת החול שלו, שכוללת חטיבה נכבדת של שירי חשק (שירי דודים), שיש בה גם שורות כמו אלו:

רַעְיַת צְבִי, לֹא טוֹב הֱיוֹת דּוֹדֵךְ שְׁבִי

קִרְבִי וְרִכְבֵי הַנְּדֹד הַרְחִיקִי

עֶרֶשׂ דְּוָי הִפְכִי לְעֶרֶשׂ תַּעֲנוּג

וּדְבַשׁ וְחָלָב אֹהֲבֵךְ הָנִיקִי

 

מובן גם שלא נמצא באלבום הזה שירים מתוך שירי החשק המופנים לגברים (שירי "אל דוֹד") כמו זה:

מִבְּדֹלַח פִּיו הִשְׁקַנִי

דַּם עֲנָבִים בִּשְׁפַת שָׁנִי

עַד אֲשֶׁר קָץ וַיַּעֲנֵנִי.

 

יהודה הלוי, כמו שאר משוררי ספרד בני תקופתו, ידע לפצל את עצמו ואת שירתו ולנוע בין שירי קודש לשירי חול, בין שירי חשק לנשים לשירי חשק לגברים, ולחיות עם הפיצול והריבוי הזה בשלום. אנקרי, לעומת זאת, מעדיפה, מסיבות אמוניות, להתעלם מחלקים אלו בשירתו. מטרתה איננה להציג למאזינים את כלל יצירתו של יהודה הלוי על ענפיה השונים והסותרים לכאורה, אלא להציג את תחושת האמונה השלמה שלה, באמצעות השירים המתאימים לה, מתוך שירתו. 

כך או כך, ההפקה המוסיקלית (של פטריק סבג), העיבודים המוסיקאליים (פטריק סבג ואתי אנקרי), הלחנים (אתי אנקרי) והשירה נותנים הרבה כבוד למשורר. יש בהם אלמנטים אנדלוסיים עם ניחוח עממי ופייטני. השירה מדויקת מאוד, כדרכה של אנקרי, מוסיקלית ונעימה. אנקרי איננה חוששת לפתוח את האלבום בשיר "מי יתנני", שנמשך 9 דקות ו-10 שניות(!) – ואיננה מקצרת את הטקסט רק כדי להניח את דעתו קצרת הרוח של המאזין המורגל לשירים בני 3-4 דקות. היא איננה מתאמצת להיות "עדכנית" מבחינת המוסיקה או ההפקה המוסיקלית  אלא מעדיפה לשרת את הטקסט ולא את תרבות הרייטינג. דרוש לכך אומץ לב, גם בתקופה שבה שירים אמוניים (הנקראים בטעות לעיתים "רוחניים" – מילה מרגיזה בהקשר הניו אייג'י שלה) הפכו חזון נפרץ. העיצוב של עטיפת התקליטור (ע"י נעמי שפירא) אף היא מעידה על הכרות עם שירת ספרד והתרבות האסתטית שהייתה נהוגה בה.

 אמת, יש גם נימה מיסיונרית באלבום, שבאה לידי ביטוי גם בראיונות שאנקרי מחלקת לצורך קידום התקליטור וגם בבקשה המודפסת עליו שלא להשמיע אותו בשבתות וחגים – אבל השומע החילוני כבר מורגל להתעלם מכל אלה. שירי יהודה הלוי אינם נחלתם הבלעדית של אנשים מאמינים אלא נכס תרבותי של כל קוראי העברית ואוהביה.

אבל בכל זאת, ואולי משום כך, לעיתים האוזן מתייגעת מההרמוניה השוררת באלבום, ומחפשת בכל זאת, רגע אחד של התפרעות, חיוך, או סתם חתרנות ישנה וטובה.

 

_____________________________

אתר הבית שלי: www.balashy.com

_____________________________