Tag Archives: שירים

מעיל הגשם הכחול הידוע של לאונרד כהן

ארבע לפנות בוקר היא שעה אהובה על כותבי שירים. ארבע, ולא חמש. זו שעה טובה, כך מסתבר, לחשבונות נפש, לבדיקה מחדש של קשרים ופרידות, לגעגוע. מפתיע לגלות, בחיפוש פשוט בגוגל, כמה שירים נכתבו על השעה הזו, ארבע לפנות בוקר: חוץ מיעקב רוטבליט, שכתב ליהודית רביץ את המילים האלמותיות  "ארבע לפנות בוקר, אנ'לא נרדמת, לבד קשה לי ללכת לישון…", אפשר למצוא את גווין סטפני בשיר קצבי ולא מעניין במיוחד, ה-נייט רנג'רס בשיר רוק סוער, פארון יאנג בשיר קאנטרי רומנטי, ויש ודאי עוד.

 אבל הרשימה הזו מוקדשת לאחד השירים האפלים, המורכבים והמרתקים שנכתב (יש להניח)  בארבע לפנות בוקר – שירו של לאונרד כהן, "מעיל הגשם הכחול הידוע". בשיר הזה מצליח לאונרד כהן לדחוס, כהרגלו, מערכת יחסים שלמה, כמעט רומן שלם, במספר שורות קצרות, ועם זאת להשאיר את הקורא/המאזין סקרן ובלתי מסופק:

 

Famous Blue Raincoat

It's four in the morning, the end of December
I'm writing you now just to see if you're better
New York is cold, but I like where I'm living
There's music on Clinton Street all through the evening.

I hear that you're building your little house deep in the desert
You're living for nothing now, I hope you're keeping some kind of record.

Yes, and Jane came by with a lock of your hair
She said that you gave it to her
That night that you planned to go clear
Did you ever go clear?

Ah, the last time we saw you you looked so much older
Your famous blue raincoat was torn at the shoulder
You'd been to the station to meet every train
And you came home without Lili Marlene

And you treated my woman to a flake of your life
And when she came back she was nobody's wife.

Well I see you there with the rose in your teeth
One more thin gypsy thief
Well I see Jane's awake —

She sends her regards.

And what can I tell you my brother, my killer
What can I possibly say?
I guess that I miss you, I guess I forgive you
I'm glad you stood in my way.

If you ever come by here, for Jane or for me
Your enemy is sleeping, and his woman is free.

Yes, and thanks, for the trouble you took from her eyes
I thought it was there for good so I never tried.

And Jane came by with a lock of your hair She
said that you gave it to her
That night that you planned to go clear

— Sincerely, L. Cohen

 השיר זכה לביצועים רבים ולערך נפרד בויקיפדיה, ואף לפרשנויות מגוונות (למשל, זאת), מן הסתם משום שרב בו הסתום על הגלוי. הקרבה המוסיקלית, אם נאמר זאת בעדינות, של הלחן של כהן לשירו של ליאו סייר When I Need You, בולטת מאוד. את ליאונרד כהן הטענה הזו שעשעה, ונראה שבצדק. אפשר להתייחס לכך כאל שימוש חופשי בציטוטים מוסיקליים נרחבים ולאו דווקא כאל "גניבה מוסיקלית", וכפי שסיפר כהן בראיון לגלוב, מוסיקולוג שנדרש לעניין טען שאפשר למצוא את המוטיב המוסיקלי הזה גם אצל שוברט… ליאונרד כהן לא צריך את האישור הזה. ממילא, כוחו איננו דווקא בעושר המלודי של שיריו, אלא בחיבור יוצא הדופן בין המילים ללחנים המונוטוניים והמלנכוליים, חיבור שיוצר מאליו אפלולית דחוסה ופיוטית. השיר של סייר הוא בלדת פופ מוצלחת, שחלקים ממנה שימשו – במקרה, יש להניח, ובדרך אסוציאטיבית בלתי מודעת – ליצירת שיר שונה בתכלית.

כפי שניתן לראות, השיר כתוב כמכתב החתום ע"י ל. כהן. הנמען הוא בעליו של מעיל הגשם הכחול הפרום בשוליו, גבר שכהן מכנה "אחי, רוצחי", ומתאר אותו כ"עוד גנב, צועני רזה", האיש שהוא הצלע השלישית במשולש הרומנטית שג'יין עומדת במרכזו.

את התפאורה המלנכולית משלימה ניו יורק הקרה של אמצע דצמבר. והנה לנו רומן שלם ומסתורי, שיש בו שלוש דמויות, מערכת יחסים אחת, בזמן ובמקום מוגדרים. המסתוריות נובעת מהפרטים החסרים: מיהו הגבר האחר? מדוע ג'יין שומרת אצלה קווצת שיער שלו? איזו דאגה הוא הסיר מעיניה?על מה סולח לו כהן ומדוע הוא מתגעגע אליו? ומה, לעזאזל, עושה שם לילי מרלן? כהן עצמו, במספר ראיונות, מעיד שהוא עצמו לא יודע מה קרה שם בדיוק. הוא לא ממש זוכר.

השיר זכה לביצועים רבים ומגוונים. טום ווייטס, למשל, הדגיש את הצד האפל. ג'ניפר וורנס העדיפה את הצד הרומנטי, ואילו טורי איימוס שרה אותו כאילו כתבה אותו בעצמה. הוא צורף לסרטוני אנימציה, תורגם לשפות שונות ומשונות, והושר ע"י זמרים אנונימיים רבים ביוטיוב. הציירת אליזבת ליישלי פשוט ציירה אותו.

אני פשוט אוהבת לשמוע אותו. שוב ושוב.

שושנה דמארי, מילים של פרידה

 
לפני כמה שנים ביקש ממנה שדרן טלוויזיה אחד "לשיר משהו" – ככה, בהפתעה, בלי הכנה מוקדמת, בלי תזמורת, מול מצלמה ומיקרופון חסרי חמלה. היא כבר עברה מזמן את שנות השבעים שלה, ואני חשבתי שזו בקשה קצת חצופה ולא מכובדת וקיוויתי שתסרב. מעט מאד זמרים היו יכולים לעשות זאת – בלי המצע המרפד של הקלטה משוכתבת ומשופצת, בלי תזמורת שתכסה רעד קל או זיוף מזדמן…
אבל היא – בלי היסוס – התחילה לשיר. בקול מדוייק, מוסיקלי, עשיר, נטול חנחונים ומניירות מיותרות. ואני נמלאתי מחדש יראת כבוד אל הזמרת הגדולה באמת, שמעטים כמוה נותרו עוד – שבעולם שבו אפשר לחפף ולשיר "כמעט" ו"כאילו" ו"ליד" אבל לא בדיוק – שרה באופן שמכבד את המוסיקה ומזכיר לנו שהיא איננה רק מוצר יחצני.
כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על שיריה, באותה שכונה קטנה של עולים חדשים של אז, שבה נשמעו זה לצד זה פריד אל אטרש ואום כולתום יחד עם שושנה דמארי, כמין שני צדדים של מטבע אחד – שבצד האחד הוטבעו בו הצלילים של "שם" ומן הצד השני הצלילים של "כאן". וגם בימים שנדדתי הרחק מן השכונה הקטנה של העולים החדשים של אז, והטעם המוסיקלי שלי השתנה והתגוון והתרחק מאד מצלילי השכונה, בכל פעם ששמעתי את הכינורות הפותחים של "צריך לצלצל פעמיים" של אלתרמן ווילנסקי, או את "על כן אלך לאור הזיכרונות" של אורלנד ווילסקי – חזרתי אל אותו מקום סמוי שבלב ששמורים בו רגעים של חסד.

 

על שושנה דמארי ועידן רייכל

רייכל מהודו עד כוש

 

      

 
 

יש משהו מרתק בדרך שבה מתקיימים שני עולמות שונים בדיסק החדש של עידן רייכל, "ממעמקים".
בעולם האחד משמש רייכל תיבת תהודה לקולות השונים של "המוסיקה הישראלית" – תיבת תהודה מהודו עד כוש: אתיופיה, תימן, הודו, האיים הקאריביים וארצות ערב – כל הקולות המוסיקליים האלה נשמעים בו בכפיפה אחת, מבלי לאבד את הייחודיות שלהם גם כשהם ביחד. רייכל משדך את כולם עם כולם: שלום צוברי משבח את יום השבת במילותיו של שבזי, כשברקע טקסט, מקצבים ושירה מהאיים הקאריביים עם סרג'יו ברהמס (איזה שם נפלא למוסיקאי!). במקום אחר שר בונגאני ט'ולו על רקע דיבור של דונובן פריפקט רייד, ובאחד השירים מקדים מהוואל הודי של ליאורה יצחק את השיר ששרה כברה קסאי.  חליל בדואי פותח את שירה של מירה עווד, המושר בערבית.
לא, זה לא "מיזוג גלויות" ולא "כור היתוך". המושגים אלו שייכים לעידן המודרניסטי-הקולוניאלי של המוסיקה הישראלית, זו המבקשת למזג ולהתיך כדי ליצור משהו אחר, חדש, "ישראלי". רייכל בא ממקום אחר, מתוך ליבו של העידן הפוסט-קולוניאלי, זה המבקש לפנות מקום לקולות אתניים מבלי להתיך אותם. להיפך – לחדד את הייחוד של כל קול בנפרד, ועם זאת לאפשר לו להשפיע ולהיות מושפע מקולות האחרים. זו מוסיקה שאיננה מבקשת להיות "ישראלית" במובן הציוני-היהודי של המילה, אלא מעדיפה את הישראליות החדשה, זו שהציונות והיהודיות שלה הם רק שניים מתוך מגוון השורשים שלה. כך זוכה העברית להישמע לצד הערבית והאמהרית, שירי הקודש של שבזי מוצאים את מקומם לצד שירי אהבה עכשוויים מאד, וחליל העץ לצד הכלים המסונתזים. 

 

                                                       

ומנגד – העולם השני, אנכרוניסטי משהו, מעמיד במרכזו את שושנה דמארי, הנציגה הברורה של דור "כור ההיתוך" המגלמת אותו באופן מרהיב ומלא הוד והדר. שיר אחד בביצועה פותח את הדיסק, ושיר שני חותם אותו, כמו סיפור מסגרת, שהפער בינו לבין שאר השירים הוא בעצם הסיפור כולו: הסיפור של ההיסטוריה של המוסיקה בארץ. כאן אין מוואלים ומקצבים מג'מייקה. שני שירים שקטים, שרק הסאונד העכשווי שלהם מונע מאיתנו לחשוב שהוקלטו בשנים ההן, בהן ייחל בן גוריון לרמטכ"ל תימני, ואנחנו היינו יפים וצודקים יותר. 
 
בשמיעה ראשונה שמעתי בעיקר את הפער בין שני העולמות, והצטערתי על כך שרייכל לא שילב את דמארי בשלל המהוואלים והמקצבים. בשמיעה שנייה חשבתי שאולי מוטב כך – להשאיר אותה כמו שהיא, על-זמנית ומיתולוגית, מתבוננת מן הצד על ההתרחשויות המוסיקליות החדשות. ככה סתם, מתוך געגוע נוסטלגי לימים שמיתוסים לא ידעו עדיין שיישברו אותם.