Tag Archives: שושנה דמארי

שושנה דמארי, מילים של פרידה

 
לפני כמה שנים ביקש ממנה שדרן טלוויזיה אחד "לשיר משהו" – ככה, בהפתעה, בלי הכנה מוקדמת, בלי תזמורת, מול מצלמה ומיקרופון חסרי חמלה. היא כבר עברה מזמן את שנות השבעים שלה, ואני חשבתי שזו בקשה קצת חצופה ולא מכובדת וקיוויתי שתסרב. מעט מאד זמרים היו יכולים לעשות זאת – בלי המצע המרפד של הקלטה משוכתבת ומשופצת, בלי תזמורת שתכסה רעד קל או זיוף מזדמן…
אבל היא – בלי היסוס – התחילה לשיר. בקול מדוייק, מוסיקלי, עשיר, נטול חנחונים ומניירות מיותרות. ואני נמלאתי מחדש יראת כבוד אל הזמרת הגדולה באמת, שמעטים כמוה נותרו עוד – שבעולם שבו אפשר לחפף ולשיר "כמעט" ו"כאילו" ו"ליד" אבל לא בדיוק – שרה באופן שמכבד את המוסיקה ומזכיר לנו שהיא איננה רק מוצר יחצני.
כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על שיריה, באותה שכונה קטנה של עולים חדשים של אז, שבה נשמעו זה לצד זה פריד אל אטרש ואום כולתום יחד עם שושנה דמארי, כמין שני צדדים של מטבע אחד – שבצד האחד הוטבעו בו הצלילים של "שם" ומן הצד השני הצלילים של "כאן". וגם בימים שנדדתי הרחק מן השכונה הקטנה של העולים החדשים של אז, והטעם המוסיקלי שלי השתנה והתגוון והתרחק מאד מצלילי השכונה, בכל פעם ששמעתי את הכינורות הפותחים של "צריך לצלצל פעמיים" של אלתרמן ווילנסקי, או את "על כן אלך לאור הזיכרונות" של אורלנד ווילסקי – חזרתי אל אותו מקום סמוי שבלב ששמורים בו רגעים של חסד.

 

על שושנה דמארי ועידן רייכל