Tag Archives: רומן בלשי

יאיר לפיד ממציא את עצמו מחדש: שקיעה במוסקבה

על ספרו החדש והמפתיע של יאיר לפיד, ברשימה שכתבתי ל'מוסף ספרים' ב'הארץ'.

אחד בספטמבר, אשדוד וקרתגו

"בלה בלה בלה", זו היתה התגובה של 'קאטו הצעיר' לרשימה שפרסמתי על "יונה ונער" של מאיר שלו. הוא אפילו הוסיף והציע לי נמל יעד: את אשדוד. לרגע חשבתי להציע לו דווקא את קרתגו, אבל זו נראתה לי מלחמה מיותרת.   
 
את אשדוד אני דווקא אוהבת. עיר נמל צנועה, בלי יומרות מיותרות (כמו אלה שוודאי מייחס לי 'קאטו', אבל הוא כנראה באמת צעיר). זו הסיבה שבחרתי בה כעיר שבה מתרחשת עלילת הרומן הבלשי שכתבתי, "אחד בספטמבר" ושיצא זה עתה לחנויות. והנה שיחה שמנהלים שני גיבורי הספר, שושנה (מורה לספרות ובלשית לעת מצוא) ופרדי (מורה להיסטוריה וחשוד לעת עתה). נושא השיחה: אשדוד.

"בשנים שחי בדירה הקטנה הזו שבקומה השביעית הוא למד לחבב את העיר, את השכונה ואת הדירה. קודם לכן נדמה היה לו שהחיים בעיר שאיננה תל אביב אינם אפשריים כלל. "מה בדיוק חסר לך", שאלה אותו פעם שושנה כשהתלונן בפניה, "הרעש? הפיח?", ופרדי השיב: "הרעש והפיח הם רק תוצר הלוואי של הלב הפועם. חסרה לי הלמות הלב של העיר". "נו, הפכת למשורר ממש", העירה שושנה בחיוך אירוני והוסיפה, "גם לאשדוד יש לב, והוא אפילו גדול יותר מזה של תל אביב". אבל פרדי לא נכנע: "הלב של אשדוד פועם, זה נכון, אבל בלחץ דם נמוך. אני מתגעגע ללחץ הדם הגבוה של תל אביב…", ועל כך ענתה שושנה בפסקנות פשוטה וחכמה, "לחץ דם גבוה מביא להתקפי לב".
 
היחס בין המרכז לבין פריפריה, שאצלנו הוא לעולם היחס בין תל אביב לבין 'כל השאר' מייצר, כך נדמה, יחס מתנשא מצד אלו שחיו את כל חייהם בתל אביב כלפי 'כל השאר'. אני אומרת "כך נדמה", לא רק משום שזו הכללה, ומשום כך היא תמיד גסה, אלא משום שלעיתים קרובות חוטאים בהתנשאות זו רבים וטובים שנולדו וגדלו דווקא בפריפריה, אך עתה הם חיים בתל אביב ומבקשים לשכוח שהיו גם זמנים אחרים. הנה הניסוח המשעשע של אהוד מנור בעניין זה:

"וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרידינג וצפונה…
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה…
מי העלה בדעתו שיש עולם
ממזרח לרמת גן ומערבה מן הים!"
 
מתי כספי מוסיף למדורה לחן עם ריתמוס וסלסולים מזרחיים, ללמד שמאחורי כל תל אביביות יש משהו פריפריאלי ומאחורי כל 'מערב' יש בהכרח 'מזרח' ואין להפריד ביניהם. הרי כולם יודעים שאהוד מנור נולד בבנימינה, ולכן הצהרתו "גם אני הייתי תל אביבי" יש בה, כביכול, הטעיה מכוונת ומבודחת.
ואם לחזור לקאטו הזקן ולקרתגו, הרי שהיא נמצאת בדיוק בנקודה אליה מכוון המגף האיטלקי-רומאי את בעיטתו (הוא בועט בסיציליה, כידוע) – הישר אל טוניסיה ולוב. זו בדיוק הבעיטה לה ייחל קאטו הזקן כל חייו, והיא הגיעה לבסוף, אבל הוא לא זכה לראותה. מה שמשותף לקרתגו ולאשדוד, הוא אם כך, לא רק הנמל, אלא גם מקום הולדתם של חלק מן התושבים.
 
אז כן, דווקא אשדוד ולא ירושלים ולא תל אביב, ואפילו לא חיפה. אשדוד, שנעדרת ממנה ההילה הציונית של עמק יזרעאל או של המושבות הותיקות וכיו"ב. אשדוד, שבראה את עצמה מחדש בשנות השישים, אחרי אלפיים שנות שתיקה. זו שרחובותיה מסודרים שתי וערב כמו רחובות ניו יורק, אבל המרחק בינה לבין התפוח הגדול הוא כמו המרחק ממנה לבין תל אביב. עיר של חולין, שאין בה יומרה להיות משהו אחר ממה שהיא.
 
ואם נחזור ל'קאטו' הצעיר-מאוד, הרי שנמצא שבא לקלל ויצא מברך: לא רע בכלל להפוך את אשדוד לנמל הבית. אני בהחלט מקבלת את ההמלצה.
 

בתיה גור, במלאת שלושים

דברים שאמרתי במפגש שנערך בתיכון ליד האוניברסיטה לזכרה של בתיה גור, 20.6.05

  

 

 
לפני מספר חודשים כתבה בתיה על המורֶה לספרות שהיה לה. מה שנכתב שם, ואיך שנכתב, והפער בין ההבנה של אז – להבנה של היום, היו שובי לב ושוברי לב במידה שווה. והיום אני נמצאת כאן בלב נשבר, כדי לספר לכם על המורה לספרות שלי.

בגיל שש עשרה פגשנו את בתיה לראשונה. זה היה באחד בספטמבר, שהיה ידוע לכל כַּיום הראשון ללימודים, וכפי שטרחנו לגלות אחר כך, גם יום ההולדת שלה. היא הייתה "המורה החדשה לספרות" ו"המחנכת החדשה". שני צירופים מקפיאי כל לב-בן-שש-עשרה פרוע, ואנחנו היינו פרועים עד מאד בעיני עצמנו. אלא שבתיה הייתה מחנכת חתרנית. האמת שלה חתרה תחת כל התקנונים והישיבות וחוקי בית הספר שבעולם. היא בצבצה בחיוך שלה, החיוך האירוני והמשתעשע, זה שהתבונן על העולם בעין נוספת, נוקבת, הדורשת להפוך את העקוֹב למישור. העקבים הגבוהים שבהם טופפה במסדרון לא יכלו להסתיר מעינינו, כלומר, מליבנו, את מידת הפרחחיות הנונקונפורמיסטית שהייתה בה בשבילנו. אנחנו ידענו שבשבילה אנחנו המישור, והעולם הוא העקוֹב.
ומידי פעם, כשהנהלת המוסד טענה בתוקף שגם על המישור הזה, כלומר, בנו, התגלו גבנונים חשודים, נאלצה בתיה לעטות את אדרת-המורה-המטיף שחולקה בתחילת השנה לכל מחנך ומחנכת מטעם הנהלת המוסד, ולנזוף בנו בקול חמור ונורא. אלא שכמו בקומדיית טעויות מלבבת במיוחד, היא הצליחה להצחיק לא רק את הקהל האוהד והחם, אלא גם את עצמה.
 
מעולם לא טעינו לחשוב, שחתרנותה של בתיה ביקשה לשאת חן בעינינו. הייתה לה, בפשטות, הגדרה אחרת של המושג "מורה", שהסירה ממנו את הספיחים המלאכותיים שדבקו בו, והותירו את העיקר בצורתו הטהורה, נעדרת הזיוף והבלתי מתנצלת. והנה העיקר: הלהט לעשות את הנכון בעיניה, וקוצר הרוח כלפי התִפלויות ועבודות הלבלרות ודין הדברים המלאֶה מול אלה שאינם מפרידים בין חשוב לטפל. ואם ניטל עליה לשאת בכל אלה, במסגרת "דרישות המקצוע" ו"כללי המקום" או סתם "החיים", הרי שעדיין הייתה יכולה לחסוך חלק גדול מהם מאיתנו. לשם כך היא גייסה את מיטב כלי הנשק שהיו ברשותה  ואימנה אותנו להשתמש בהם: באירוניה, בחדות המחשבה, בתביעות המוסריות החמורות מעצמנו.

אבל היה לה כלי נשק אחד, שהיה יעיל במיוחד וחתרני מאין כמותו: אהבת המילים, אהבת הספרות. בכוח האהבה הזו שבה היא שתלה בנו משפטים, שמיפו בשבילנו את העולם ואת החיים בתוכו, וצרבה אותם בליבנו כדי שלא נשכח וכדי שנדע להשתמש בהם בעת הצורך: "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש, לנו ולכל באי עולם, ולמעשה, גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות" ונימת הקול שלה, כשקראה את המילים האלה של עגנון, הייתה הפרשנות היחידה אשר אין מה להוסיף עליה. ושנים אחר כך, כשישבתי בחדר ההרצאות באוניברסיטה ושמעתי לראשונה ש"הכל פוליטי" נזכרתי בקולה של בתיה, שסימן כבר אז את הפוליטיקה שבין גבר לאישה, בין כובש לנכבש, בין אדם לאדם.
וככה היא גזרה על עצמה להכין אותנו לְמה שיש ולמה שאין בעולם: "שום דבר אינו בא, הרוח הנושבת מן הלילה מענה כמו שהרוח הנושבת מן הלילה מענה" וגם "רק הרוח ששמט את התפוח זכר את מה שהסתירה מבנה האם: שלעולם, לעולם לא יהיה לו מנחם". וטועה מי שחושב שבדברים האלו של זך שקראה בשבילנו יש כדי להביא לייאוש גמור. ההיפך הוא הנכון, הם נועדו כדי להביא לנו נחמה. לתת לנו מילים עבור מה שאין לנסח בקלות, כדי להסביר את מה שאין להסביר בשום דרך אחרת. ומשום כך לא היה לי משונה כלל כשנפגשנו ליד בית הלוויות כדי ללוות את בתיה בפעם האחרונה, ומיכל, שלא פגשתי אותה מאז שסיימנו ללמוד אצל בתיה, אמרה רק, "יכולתי לנגוע בשולי אדרתה…" – ולא היה צריך להוסיף דבר.
 
הבית שלנו היה רחוק, במרחק שלא היה אפשר לקצר, ולפעמים גם לא ראוי היה. בתיה הציעה בשבילנו את ביתה, לא כתחליף ולא כפיצוי, אלא כמי שמציע מיטה לעייף, שנבוא, ביחד או לחוד, נדבר אם נרצה, נשתוק אם נרצה, וננוח. שנים רבות אחר כך, כבר הורים בעצמנו ומסרבים להתבגר עד הסוף, היינו חוזרים אליה אחת לכמה שנים כדי להזכיר לה שאנחנו עדיין בני שש עשרה ושצער העולם עדיין מונח שם. ואולי רק רצינו לוודא שהיא עוד מסכימה להכריח אותנו לאכול מרק ולשתות את היין שהביאה לפני חודש מאיטליה, שהיא מרשה לנו לעשן, שהיא מוכנה עוד להצחיק אותנו במניירות הנשיות הכמו-מיושנות ומעוררות הקנאה שלה, שהיא עדיין אוהבת אותנו.
 
והוא הדבר שאפשר לה לנגוע בחיינו בנגיעה קלה, כאילו רפרוף, המבטיח לגולם שהוא עוד יהיה פרפר, ושהעולם עוד יתפעל מיופיו.
לא קל לנגוע ככה. נגיעה כזו יש בה כוח להסיט חיים ממסלולם. זו הנגיעה החושפת את הנקודה העדינה ההיא, שסביבה נטווה בעמל של שנים הקוּר היחיד, העדין והדק והפגיע שבא להגן אבל גם להסתיר את המקום שהחיים בגסותם הפכו למכְוָה. והיא הופכת אותו למצע רך עליו ינחתו אחר כך התלאות האחרות והוא יספוג את כאבם, כי הוא עשוי מזיכרון של אהבה של אישה אחת, שנתנה מבלי לחשוש שייגרע ממנה דבר, ולא ביקשה לקחת דבר בתמורה. 
 
 

וגם: "הנסיכה על העדשה", אריאל הירשפלד