Tag Archives: קולנוע

טיגריס החידות מבומביי

  

 

 

 במדינה שבה יש למעלה מ-1.2 מיליארד אנשים, ואשר שני שלישים מתושביה חיים בעוני מחפיר מנוָּול ומנַוֵל, ואילו השאר עושים את עושרם על חשבונם, יש רק דרך אחת לשרוד: להפוך מנִטְרף לטורף.

זו, לכאורה, המסקנה אליה מוליך הרומן "הטיגריס הלבן" של ארווינד אדיגה, זוכה פרס בוקר לשנת 2008. המְסַפּר ברומן זה מספר את סיפור חייו באופן שלא מותיר לקורא ברירה אלא להסכים עם מסקנה זו. הספר בא להזכיר לנו שלמרות שהודו היא דמוקרטיה עם שוק חופשי, אחוזי צמיחה  גבוהים וחברות הייטק ההולכות וכובשות את העולם,  הרי שהיא עדיין ג'ונגל אנושי, שההישרדות בו גובה את המחיר שלה: מחיר הויתור על האנושיות. אולם מתחת למסקנה נחרצת זו חותרת הדרישה להומאניות.  דרישתו של היחיד הבלתי נראה בתוך ים האנשים שיבחינו בכך שהוא איננו "עוד פה להאכיל" או "עוד יד מפרנסת", אלא אדם שלם, על חולשותיו ויתרונותיו, שכן גם 'הטיגריס הלבן' הוא בן-אדם.

  

אבל עיקרו של הרומן וייחודו, הוא אותו שעשוע קטן על חשבון הקורא המערבי: המְסַפּר-הכותב הוא הודי, אבל הנמען (הרשמי) איננו הקורא המערבי, שרגיל לראות את עצמו כמרכז העולם. הנמען הוא דווקא ראש ממשלת סין. כך יוצר אדיגה קואליציה מדומיינת בין שתי הענקיות של המזרח, הודו וסין, יריבות אבל גם בעלות אינטרס משותף. האם הבחירה בנמען הזה היא אזהרה מרומזת למערב? או אולי תזכורת, שיש שם, ברחבי הגלובוס, שתי אוכלוסיות ענק שעדיין לא ממש נהנות מהחופש (האמיתי או המדומיין) שיש במערב?

 

בעניין זה, מעניין להציץ רגע בתהליך שעבר הרומן "נער החידות ממומביי" (של ויקאס סווארופ) בדרכו לאמריקה. הרומן מתאר, כידוע ודאי לכל, נער עני וחסר השכלה של ממש הזוכה בחידון "מי רוצה להיות מיליונר" בזכות המזל: באופן מקרי לחלוטין, התשובה לכל אחת מהשאלות נצרבה בבשרו בכל אחת מתחנות חייו הקשים. המזל, אם כך, הוא הגורם היחידי שיכול להפוך נער הודי עני לעשיר.

 

"נער החידות ממומביי" הוא רומן בינוני מאוד, שמבוסס על תחבולה מוצלחת. נראה שכך חשבו גם מפיקי הסרט, שלקחו את השלד וזרקו את כל השאר. במקום זאת, במהלך מבריק, הלבישו (ממש כך!) על הסרט עלילה בוליוודית קלאסית: שני אחים עניים הנמלטים מן העוני ודרכם מתפצלת: האחד נעשה פושע, השני נאבק על יושרו. ויש גם נערה המוּרדת לזנות ומחכה לגיבור שיושיע אותה. הסוף, כמובן, טוב. ויש גם מוסיקה וריקודים. אבל מרגע שנכנסה לכאן בוליווד, נכנס גם הגורל והחליף את מקומו של המזל. התבנית הז'אנרית מייצרת דטרמיניזם: אם נראה על המסך שני אחים, האחד נידון מראש לפשע ולסוף מר, ואילו לשני מזומן גורל טוב ומיטיב.

בשני המקרים, הן הרומן והן הסרט מיועדים לעיניים מערביות. הודו היא ה'אחר' האקזוטי אך גם המפגר, המושך אך גם הדוחה. ה'מזל' או ה'גורל' הם המפעילים את ה'אחר', בניגוד להיגיון והשכל הישר המפעילים את 'האני המערבי'. כך מאשר המערב שוב ושוב את עליונותו.

 

המקרה של "הטיגריס הלבן" שונה, ולכן גם חתרני ומרתק: עיניו של הקורא המערבי נאלצות לעבור דרך המסננת של הנמען הבדוי, הסיני. הקורא המערבי חייב, לכן, לזכור בכל רגע ורגע, שעליונותו המוסרית היא זמנית – ומתקיימת רק כל עוד מתקיימת עליונותו הכלכלית. יש בכך תזכורת מאיימת: בעוד רגע (היסטורי) או שניים, יַחְברו שתי הענקיות – הודו וסין – ויותירו את המערב הרחק מאחוריהן. העני, הנחשל, הוא זה שיפרע את הסדר הקיים: באלימות של טיגריס טורף, שאלימותו היא תוצאה של חוסר ברירה. אם לא יטרוף – ייטרף.

הדַרָתו של הקורא המערבי מהרומן היא מדומה, כמובן. המערב נוכח ברומן. הוא מושא החיקוי העיקרי של הודו – אך רק במובן הכלכלי, כלומר, החומרי. כסף, זה כל הסיפור. כוח, השפעה, החיים הטובים – אלו המרכיבים העיקריים אליהם שואף גיבור הרומן, שמעדיף טיגריס לבן על פני כל צבע אחר. כל שאר הערכים המוסריים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם, שוויון (מהצד המערבי) או ערכי המשפחה (מהצד ההודי) מוצגים ברומן כמותרות, כאשליה, כמצג שווא.  

בין הוליבוד לבוליווד מחברת רק האשליה הקולנועית. נער החידות ממומביי יכול להתמכר לה.הטיגריס הלבן מזהיר מפניה. ואילו הקורא המערבי צריך לבחור: אוסקר או פרס בוּקר.

————————————–=—-

אתר הבית שלי: www.balashy.com

——————————————-

 

בובל'ה

 

 

רק כשהייתה בת עשר גילתה עופרה שחור ש'בובל'ה' איננו שמו האמיתי של אביה, אליעזר. שנים רבות אחר כך, ככל שמתקרב מועד גיוסו של בנה לצה"ל היא מחליטה לצלם סרט תיעודי על קורותיו של בובל'ה בחיל הפרשים בשנים שלאחר קום המדינה. הסרט נועד להפגיש את המיתוס של חיל הפרשים, עליו גדלה, עם המציאות  בפניה היא עומדת כעת.
אלא שעד מהרה מסתבר כי המיתוס עצמו מסתיר מציאות אחרת והפער בין המיתוס לבין המציאות המתגלה מאחוריו הוא פער מכאיב. מלבד העובדה שהוא מצביע על התהום שבין תפיסת העולם של האב לזו של הבת, הוא גם מכריח אותה לבחון מחדש את רגשותיה כלפיו – רגש האהבה ורגש המחוייבות של בת לאביה. העובדה שבנה עומד להתגייס איננה מוסיפה לשלוות נפשה. הבן, שהוא מוסיקאי מחונן ורגיש, המצהיר כי הוא מעדיף לשרת בשירות קרבי, הופך לפתע מ"הבן הממשיך" שלה, ל"הנכד הממשיך" של הסב.
אלא שהחיים אינם מסודרים בקטבים של שחור ולבן ודווקא מורכבותם של החיים מאפשרת לצלוח אותם, כפי שמראה הסרט. מלחמה איננה מערבון, שבו יש רעים וטובים. מלחמה, יותר מכל דבר אחר, מגלה את הצדדים השונים, לעיתים הסותרים, שיש בכל אחד מן המשתתפים בה. ודווקא ברגע בו נדמה לך שאתה יודע מי הוא 'הרע' בסיפור ומיהו 'הטוב', מתברר לך שאולי אין דבר כזה בכלל.
 
עבר והווה, מלחמה ואהבה, אבות, בנים ונכדים, גברים ונשים – אלו הם החומרים מהם עשוי הסרט.

הסרט הוקרן בסינמטק בתל אביב, ויוקרן שוב שלישי הקרוב (17.1.06) בערוץ יס דוקו, בשעה 22:00.

הגנן המסור

המאמר עבר לכתובת הבאה:

http://balashy.com/114105/יוכי-שלח-רשימות–ומאמרים

שתיקה וביתיות

 

"להרגיש בבית" הוא סרט העוסק בשתיקה ובמילים המפֵרות אותה. השתיקה היא הבית, המקום היחידי שבו מרגישה גיבורת הסרט בבית, כי זהו סרט על פנטזיה נשית, היכולה להתקיים רק במרחבי השתיקה ובתוכה. הגיבורה היא אישה קוריאנית החיה בצל טרור נפשי ופיסי שמפעיל עליה בעלה, ועם זאת איננה יכולה לזכות בהגנת החברה (המיוצגת על ידי המשטרה). את הכוח להתמודד היא מוצאת במקום בלתי צפוי – בשתיקה ובפנטזיה. 
המילים, הדיבור, נתפסים כמעשה של תוקפנות, של תובענות ופלישה, והן הופכות את הבית הממשי לזר ומאיים. הן הכלי העיקרי באמצעותו פולש הבעל אל המרחב הנשי הבלתי מוגן של האישה כדי לתבוע עליה בעלות: "היכן היית?" הוא דורש שוב ושוב לדעת. "מה עשיתי לך? למה את גורמת לי להרגיש אפס?" – הוא תובע תשובה. אלא שהתשובה, כל תשובה, גוררת אחריה מעשה של אלימות. עד שלבסוף מוצאת האישה מפלט בשתיקה. שם היא יכולה לפנטז על גבר אחר, שותק, נשי, שיש לו יכולת להדדיות במקום לבעלות. שיש לו יכולת לתקן במקום להרוס, להיות נוכח מבלי להזיז דבר, להפוך לצל מבלי לאיים. הוא יכול להפוך, לכן, כל בית, גם אם איננו שלו, לבית של שניהם. הוא מתקן את המשקל באמבטיה ובכך משיב את האיזון, הוא מתקן את השעון ובכך מחזיר את הזמן האבוד, הוא מתקן את מערכת הסטריאו ובכך מכניס מוסיקה אחרת לחייה.
 
והמוסיקה הזו ראויה לכמה מילים בזכות עצמה. באופן יוצא דופן ומרגש, דווקא הסרט הקוריאני השותק הזה מלווה במוסיקה יפה וצלולה של נטשה אטלס, זמרת בלגית עם שורשים בריטיים, מצריים, פלשתינאים ומרוקאיים, השרה כאן בערבית. החיבור הקוריאני-אירופאי-מזרח תיכוני הזה מייצר מאליו סוג של סולידריות נשית רב תרבותית וחובקת עולם, כפי שרק מוסיקה יכולה ליצור. הבית, כך שב הסרט וטוען, איננו עניין של מקום אלא של תחושה: הוא המקום שבו אתה נאהב.
 
כך ניתן להבין את שמו של הסרט, שבמקור נקרא 3 iron  (כשמו של מחבט גולף) ושונה בעברית ל"להרגיש בבית". מחבט הגולף הוא של הבעל, אך גם של האהוב. הבית הוא של האישה. תחושת הביתיות יכולה להיווצר רק על ידי צירוף מוצלח של השניים.
 

מיליון דולר, בייבי

המאמר עבר לכתובת הבאה:

http://balashy.com/114105/יוכי-שלח-רשימות–ומאמרים