Tag Archives: צייד בודד הוא הלב

צייד בודד הוא הלב

                                                              

"היו בעיר שני אילמים, ושניהם היו תמיד יחד". כך נפתח ספרה שובה הלב של קארסון מק'קאלרס, "צייד בודד הוא הלב".
שמו של הספר, והמשפט הפותח אותו, די בהם כדי לפתות כל אוהב ספר ולהבטיח לו שלא יתאכזב.
הרומן, שראה אור בעברית כבר ב- 1961, מתאר עולם שלכאורה כבר חלף מן העולם. עולם שמתנגשות בו אידיאולוגיות נחרצות – קפיטליזם, קומוניזם ודת. אבל יש בו גם עולם שעדיין מוסיף לרחוש כיום מתחת לכיסוי של הפוליטיקלי קורקט – עולם של שנאה וגזענות. אבל יותר מכל, יש בו את היסוד האנושי הפשוט והבסיסי, זה שאיננו תלוי בזמן – בדידותו של האדם וניסיונו, הנואש, המקווה-תמיד, למצוא לו נפש תאומה שתפיג את בדידותו.
מעל לכול, יש בו את היכולת המופלאה של  מק'קאלרס להפוך את כל אלה לפרוזה פיוטית, שיופיה בפשטותה ובחוסר היומרנות שלה.

"היו בעיר שני אילמים, ושניהם היו תמיד יחד" – נדמה שפתיחה זו מדברת דווקא על חברות ואחווה. אלא שאם כך נפתח הספר, ואם זו כותרתו, לא נותר אלא לצפות להפרת האחווה הזו, ולדעת ששברון הלב בוא יבוא.
הרומן, שנכתב ב-1940 הוא רומן חברתי, המתאר את אמריקה של זמנו. בעדינות של רוקמת תחרה, טווה מק'קאלרס באמצעות המילים רשת של אנשים, בודדים איש איש בדרכו ומסיבותיו שלו, הנפגשים ונפרדים מהסיבות הלא-נכונות. במרכזה של הרשת נמצא האדם המחבר את כל קוריה – ג'ון סינגר (שם אירוני וחכם לחירש-אילם). כמעט בניגוד לרצונו, ודווקא בגלל מומו, הופך האיש הרזה והשתקן למעין ישו מודרני, הנושא עליו את צער העולם וצער בני האדם כולם. אוזניו החירשות כרויות לכול, ולשונו האילמת אומרת לכל אחד את מה שהוא זקוק לשמוע. הנערה המתבגרת, הרופא השחור, הקומוניסט השתיין והברמן המתייסר נמשכים אליו ומוצאים בו מרפא לייסוריהם – ייסורים של אדם יחיד בכרך מודרני ומנוכר.

קראתי את הספר כשהייתי נערה קוראת-כל. השרטוט הפשוט (כמעט פשטני בעיניים של היום) של המפה האידיאולוגית שהרומן פרש נגע לליבי, אבל עד מהרה שכחתי אותו, כפי שנשכחו ממני פרטי העלילה ומרבית הדמויות. זכרתי רק את הכותרת המרגשת, ואת העובדה שהיא התחברה לי באותם ימים של נעורים סוערים לפתיחה של שירו של דוד אבידן, "ייפוי כוח":

מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
 
חששתי לקרוא אותו שוב שמא הזמן לא עשה עמו חסד. אבל הזמן, שמפורר אידיאולוגיות ומשנה את פניהן של ארצות וחברות, לא יכול לרומן שאידיאולוגיות וגיאוגרפיה הן עבורו רק תירוץ לתאר את העיקר – את הרגש האנושי. אהבתי מאד את התרגום הישן של יעל מדיני. דווקא הארכאיות, שהפכה אותו עם השנים לנגיש פחות, משווה לו נופך פיוטי יותר. ככה זה עם אהבות ישנות. אלא שאין בכך להפחית מיופיו של התרגום החדש, של אברהם יבין (אפשר לראות זאת בהשוואת תרגומים שעשתה אסתי סגל).

וכך, לקראת שבוע הספר העברי 2009, אני מוצאת את עצמי ממליצה בחום על רומן אמריקני שנכתב אנגלית ב-1940, תורגם לעברית פעמיים, ויצא לאור ב-1961 וב-2008.

———————————————–

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————————–

לכבוד שבוע הספר העברי – פגישה מחודשת עם ספר ישן