Tag Archives: עמוס עוז

סיפור על אהבה וחושך: המלך

באחד ממצעדי הדירוגים הבלתי נגמרים של העשור נבחר הרומן "סיפור על אהבה וחושך" לספר העשור. למרות הנטייה הכמעט-טבעית לזלזל בדירוגים מסוג זה, זו בכל זאת הזדמנות לקרוא שוב את הרומן היפה ומעורר המחשבה הזה, ולחשוב קצת גם על דירוגים והיררכיות.

המודרניזם עודד יצירת היררכיה, וקובעי הטעם שלו באו בדרך כלל מהאליטה החברתית והתרבותית: האקדמיה, על פי רוב. הפוסט מודרניזם ביקש לבטל את ההיררכיה של טוב ורע, גבוה ונמוך. הצירוף "למה מי אמר ש…", היה לביטוי המובהק של הפ"מ בעניין זה. אלא שמהר מאוד התברר, שה"עם" לא יכול בלי דירוגים, היררכיות וסולמות. וכך קרה, שעם ביטולה של הסמכות האליטיסטית עברה זו מהמיעוט אל ההמון (במובנה הטוב של המילה), כחלק משבירת המסגרות הכללית, הפלורליזם והדמוקרטיזציה של הערכים. אז גם למדנו, שכל הדירוגים וההיררכיות הם זמניים ותלויי מצב רוח, תקופה, זהות וטעם אישי.

עמוס עוז עצמו מציע מדרג משולש לקביעת איכותו של ספר: ספרים בעלי ערך, ספרים בעלי ערך מוגבל, וספרים חסרי ערך. הבעיה היא, כמובן, איך נקבע הערך הזה ועל ידי מי. אני, למשל, חושבת שספרו "הר העצה הרעה" הוא ספר בעל ערך. בתקופה מסוימת בנעוריי אהבתי מאוד את "מיכאל שלי", אבל כשהתבגרתי זה עבר לי. "קופסה שחורה" שייך, בעיני, לספרים חסרי הערך – שבלוני ולא מעניין. "שתיקת השמיים, עגנון משתומם על אלוהים" הוא בעיני אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על עגנון ובכלל, ואילו "לדעת אישה" הוא משעמם למדי. מה שקשה הוא, להסביר למה.

כשיצא "ספור על אהבה וחושך" ניגשתי אליו בחשדנות סקפטית. אבל, במהלך הקריאה,שוב ושוב מצאתי את עצמי אומרת לעצמי: הוא מלך, הוא פשוט מלך. כל הסופרים הישראלים האחרים, שכתבו לצידו או אחריו, יהושע, גרוסמן, שליו וכיו"ב נאלצו לתפוס מקום נמוך יותר בסולם האישי שלי.

 

 

קפקא על כתפי אביו

 

בראיון איתו אמר עמוס עוז שהוא יכול היה לכתוב את הספר הזה רק לאחר שהוא חדל לכעוס על ההורים שלו: על אמו, שהתאבדה ונטשה אותו, על אביו, שהיה כל כך "גולם" שאיבד אישה נפלאה כל כך, ועל עצמו, שלא היה ילד טוב מספיק כדי לגרום לאמו להישאר איתו. את הספר הזה, אומר עוז, יכולתי לכתוב רק לאחר שהתחלתי להסתכל על הורי בעיניים של הורה על ילדיו, ולא בעיניים של ילד על הוריו. רק אז יכול היה עוז לגייס חמלה, אמפתיה, הומור ואירוניה, שאפשרו לו לכתוב את חייו מחדש.

זה הזכיר לי משפט אחר שאמר פעם עוז: "אבא מת – אתה אבא". רק ברגע שאביך מת, אתה נעשה אב בעצמך – הן במובן הפרוידיאני, של נטילת המקום הסמכותי, הן במובן הרגשי, של התייתמות מאלו שאהבו אותך בדרך שרק הורים יכולים לאהוב, והן במובן הפילוסופי יותר, של הדרך בה אתה מתבונן על העולם, על עצמך ועל ילדיך. מסתבר, אם כך, שעם מות הוריו נעשה אדם גם ל"אבא" שלהם.

זה הרגע בו הוא חדל לבוא איתם חשבון, ומתחיל לבוא חשבון עם עצמו. אין בכך בהכרח מתן מחילה גמורה להורים, למעשיהם או למחדליהם, אלא ידיעה שמרגע זה אתה אחראי על חייך ואינך יכול להמשיך להטיל עליהם את האחריות. ההיסטוריה הפרטית שלך הופכת למצב קבוע, קיים, שאין לשנות עוד, לתמונת מצב שניתן להתבונן בה וללמוד ממנה, אבל לא להשליך עליה את מעשיך שלך מחדליך שלך. ההיסטוריה שתיכתב מעתה ואילך היא שלך בלבד.

מכיוון ש"סיפור על אהבה וחושך" שוזר את ההיסטוריה הפרטית של עוז עם ההיסטוריה לאומית, הרי שהסיפור הפרטי הופך בספר זה לסוג של אלגוריה – או משל מורחב – על הסיפור הכללי. ההבדל העיקרי הוא בכך שיש צורך להגדיר מיהו "האב" ומהו הרגע בו הוא מת – הגדרה הנתונה לפרשנויות שונות אפשריות. מתי בדיוק נוטלת אומה אחריות על מעשיה ומחדליה, ונאלצת להתבונן בהיסטוריה שלה בעיניים מפוקחות ואפילו סלחניות? מיהו "האב" הסימבולי הזה? מהו הרגע שבו הוא "מת"? ואולי אין רגע אחד כזה, אלא רצף של רגעים, שיש לסמן בכל פעם מחדש?

עצם העובדה ש"סיפור על אהבה וחושך" מאלץ אותנו לשאול את השאלות האלו, על ההיסטוריה הפרטית והכללית שלנו, כבר הופך אותו לספר שראוי להיחשב לספר העשור.

אבל, למען האמת, מה שהופך את עמוס עוז ל"מלך", בעיני (כן, כן, זה בכל זאת גם עניין של טעם) הוא צורת הכתיבה, אותו מישור לשוני, חיצוני, לכאורה, לתוכן עצמו. היכולת של עוז לכתוב בשפה פואטית גם על הדברים הפרוזאיים ביותר, שובה את ליבי יותר מכל. "ההר הזה היה השכן שלנו שמעבר לקיר – שכן כבד, מופנם וחרישי, הר קשיש ומלנכולי בעל הרגלי רווק קבועים, תמיד הקפיד על שקט גמור, הר מנומנם כזה, חורפי, אף פעם לא גרר רהיטים לא קיבל אורחים לא הרעיש ולא הטריד…" – משפטים כאלו עושים לי את זה. יש כאלה שיראו בהם סוג של התייפייפות – אני רואה בהם עדות למלכותו של עוז, מלכות השפה העברית.

 

——————————————

אתר הבית שלי: www.balashy.com 

——————————————