Tag Archives: ספר ילדים

עיניים של אמא

העיניים של אמא שלי היו מקולקלות פעמיים: היא לא ידעה קרוא וכתוב, והיא סבלה ממחלות עיניים שונות ומשונות. "אינתם עיוני" היא הייתה אומרת לנו, לילדים שלה, "אתם העיניים שלי". והיה בביטוי הזה הרבה מאד: גם שאנחנו משמשים לה עיניים פונקציונליות (קוראים לה את המכתבים שהגיעו מהרשויות, את התרגום מהטלוויזיה…), אבל גם לזה שאנחנו הדבר היקר ביותר שיש לה ומקור הגאווה שלה. אבל גם היא הייתה העיניים שלנו – היא הייתה רואה את מה שאנחנו סירבנו (ביהירות של צעירים) לראות, והייתה מצביעה על מכשולים אפשריים – ממשיים או מדומיינים – העומדים בדרכנו. היא ראתה אותנו בעיניה שלה ואנחנו ראינו אותה בעיניים שלנו – ואלו היו סוגים שונים של ראייה, כפי שהדברים קורים בדרך כלל בין הורים לילדים. על כל אלה חשבתי כשקראתי את "לאמא שלי יש עיניים מקולקלות" של עמליה חציר.
 
הספר היפה והנוגע ללב עוסק, כפי שמעיד שמו, בעיניים: בעיניה המקולקלות של האם, בעיניו הפקוחות לרווחה של הבן, ובקשר המורכב בין השניים. זהו ספר על מה שניתן לראות מעבר למה שניתן לראות: את הפחדים, התסכולים, את התקלות הקטנות והגדולות – אבל גם את המחוייך והמשעשע שיש בחיי היומיום ובמערכת היחסים בין אם שראייתה הולכת ואובדת לבין בנה, פקוח העיניים והנבון. וכך, בטקסט כמו-שירי מתארת  האם את חייה ואת חיי בנה מנקודת המבט שלו: היא רואָה אותו, כפי שהוא רואֶה אותה, רואָה/לא רואָה אותו…
 
נקודות המבט מצטלבות ונפרדות בכל רגע: המבט המבוגר, שאיננו בהכרח שייך רק לאם, והמבט הצעיר, שאיננו בהכרח שייך רק לילד. הם מתבוננים מקרוב זה בזה, והעובדה שעיניה של האם מקולקלות לא מונעת כלל וכלל את ההתבוננות ההדדית הזו. להיפך. היא מספקת זויות ראייה חדשות, שאינן מתקיימות בין אנשים שראייתם משובחת. הילד מבקש לראות את העולם, כפי שהוא נראה דרך העיניים המקולקלות של אמו, אבל כמו כולנו, הוא רואה את העולם כפי שהוא נראה דרך העיניים הפרטיות שלו. וככה הוא מתאר את היום בו נודע לו שלאמא שלו יש עיניים מקולקלות:

כל היום רק שאלתי ושאלתי
אבל מה שרציתי לדעת באמת
האם גם אני יכול להידבק?

הלא הפחד העיקרי של הילד הוא, שאולי אמא שלו לא רואה אותו יותר – את הצרכים שלו, את הפחדים שלו. שאולי העדר ראייה פירושו גם העדר השגחה, או כמו שהוא עצמו מנסח את זה טוב יותר:

 

 

איך אמא כל כך גדולה וחזקה
לא יכולה לראות
דבר כל כך
קטן
כמוני
 

אבל גם הפחדים שלה נמצאים כאן: כשכל הילדים במסיבת הגן רצים לאכול, ורק הבן שלה רץ להביא להאוכל, "היא לא חייכה, / אמרה בשקט, "תודה",/ ואז שאלה / "למה אתה לא משחק עם כל הילדים?". מה שיכול היה לשמש מקור של שמחה אצל הורים לילדים אחרים, משמש אצלה מקור לדאגה: האם עיניה המקולקלות לא מקלקלות לו את הילדות? והוא, לעומתה, דואג לה: איך היא תנהג במכונית? איך תוכל לשחק במחשב? ובעיקר – איך תופסת החברה (חבריו הילדים, הוריהם) את האחרוּת של אמא שלו? הוא תובע את עלבונה כשמעליבים אותה, הוא נותן לה יד בכביש כדי שלא תיפגע, הוא מקווה שיום יבוא והיא תחזור לראות, ובעיקר, הוא מנסה להסביר "שאי אפשר שאני/ אהיה תמיד אמא של/ אמא שלי".
 
אבל הספר מתאר גם את הפחדים של כולנו. את הפגיעות שלנו, כהורים, את החולשות שילדינו מזהים בנו למרות הניסיון הנואש שלנו להסתיר, את  הרצון הבלתי נשלט לגונן עליהם מפני האִיומים שבחוץ, ובעיקר את העובדה שאנחנו מחזיקים חזק בידם של ילדינו לא רק כדי להגן עליהם, אלא מפני שאנחנו זקוקים להגנה שלהם. 
ויותר מכך, הוא מוכיח לנו שלעיתים יש צורך בעיניים מקולקלות כדי לראות דברים כהווייתם.
 
הספר מלווה באיוריו הבלתי רגילים של ינאי פרי. הם בלתי רגילים לא רק בגלל הכישרון הרב בו הם מצויירים, אלא משום שהוא איננו עושה הנחות לקוראים, צעירים או מבוגרים. הוא מוסיף למילים את מכחול הציור שלו ככלי להתבוננות נוספת על העולם, כפי שהוא נראה בעיניו הרגישות של אמן, שהוא תמיד גם ילד וגם מבוגר בעת ובעונה אחת. הוא איננו מצייר את המילים, אלא את מה שיש ביניהן ומאחוריהן: את הפחדים, החששות וההצטרכויות של הגדולים ושל הקטנים. הציורים מתארים שורה של השתקפויות: העולם המשתקף בעיניו הגדולות של הילד, הילד המשתקף במשקפיה השחורות של אמו, והעולם, זה המשתקף במשקפיים אלו ומוחזר דרך עיני הילד. הצבעוניות העזה, הפרופרציות יוצאות הדופן, והמקום החתוך שמשאיר כל ציור לטקסט שלידו – כל אלו בוראים עולם שיש לפקוח היטב את העיניים כדי להבין אותו.

 

 

את הספר ניתן להשיג בחנויות סטימצקי.