Tag Archives: נשים

שתיקה וביתיות

 

"להרגיש בבית" הוא סרט העוסק בשתיקה ובמילים המפֵרות אותה. השתיקה היא הבית, המקום היחידי שבו מרגישה גיבורת הסרט בבית, כי זהו סרט על פנטזיה נשית, היכולה להתקיים רק במרחבי השתיקה ובתוכה. הגיבורה היא אישה קוריאנית החיה בצל טרור נפשי ופיסי שמפעיל עליה בעלה, ועם זאת איננה יכולה לזכות בהגנת החברה (המיוצגת על ידי המשטרה). את הכוח להתמודד היא מוצאת במקום בלתי צפוי – בשתיקה ובפנטזיה. 
המילים, הדיבור, נתפסים כמעשה של תוקפנות, של תובענות ופלישה, והן הופכות את הבית הממשי לזר ומאיים. הן הכלי העיקרי באמצעותו פולש הבעל אל המרחב הנשי הבלתי מוגן של האישה כדי לתבוע עליה בעלות: "היכן היית?" הוא דורש שוב ושוב לדעת. "מה עשיתי לך? למה את גורמת לי להרגיש אפס?" – הוא תובע תשובה. אלא שהתשובה, כל תשובה, גוררת אחריה מעשה של אלימות. עד שלבסוף מוצאת האישה מפלט בשתיקה. שם היא יכולה לפנטז על גבר אחר, שותק, נשי, שיש לו יכולת להדדיות במקום לבעלות. שיש לו יכולת לתקן במקום להרוס, להיות נוכח מבלי להזיז דבר, להפוך לצל מבלי לאיים. הוא יכול להפוך, לכן, כל בית, גם אם איננו שלו, לבית של שניהם. הוא מתקן את המשקל באמבטיה ובכך משיב את האיזון, הוא מתקן את השעון ובכך מחזיר את הזמן האבוד, הוא מתקן את מערכת הסטריאו ובכך מכניס מוסיקה אחרת לחייה.
 
והמוסיקה הזו ראויה לכמה מילים בזכות עצמה. באופן יוצא דופן ומרגש, דווקא הסרט הקוריאני השותק הזה מלווה במוסיקה יפה וצלולה של נטשה אטלס, זמרת בלגית עם שורשים בריטיים, מצריים, פלשתינאים ומרוקאיים, השרה כאן בערבית. החיבור הקוריאני-אירופאי-מזרח תיכוני הזה מייצר מאליו סוג של סולידריות נשית רב תרבותית וחובקת עולם, כפי שרק מוסיקה יכולה ליצור. הבית, כך שב הסרט וטוען, איננו עניין של מקום אלא של תחושה: הוא המקום שבו אתה נאהב.
 
כך ניתן להבין את שמו של הסרט, שבמקור נקרא 3 iron  (כשמו של מחבט גולף) ושונה בעברית ל"להרגיש בבית". מחבט הגולף הוא של הבעל, אך גם של האהוב. הבית הוא של האישה. תחושת הביתיות יכולה להיווצר רק על ידי צירוף מוצלח של השניים.
 

(פ)קח את עיניי

פילאר נמלטת עם בנה מפני בעלה המכה ובורחת אל ביתה של אחותה. כך נפתח הסרט "קח את עיניי", סרטה של הבמאית הספרדיה איסיאר בויאין. מכאן והלאה עוקב הסרט אחרי העליות והמורדות ביחסיה של פילאר עם אנטוניו, בעלה, וכן עם אחותה ועם אמה. באחת הסצינות המרכזיות אנטוניו ופילאר נמצאים לבדם בביתה של האחות, בלב ליבו של המקלט. (זהירות, ספוילר)

 

 

ברגע של אינטימיות גדולה (הם עושים אהבה) הוא אומר לה, מזמן לא נתת לי שום דבר, את האף שלך, את האוזניים שלך. היא יודעת מיד על מה הוא מדבר. מין דיאלוג משחקי ואינטימי כזה, שהיה להם פעם לפני שהתחתנו. היא נענית ואומרת, קח את האף שלי. לקחתי, הוא אומר. קח את האוזניים שלי. הוא מבקש עוד. את הגב, את הרגליים. הם צוחקים. המשחק מהנה. משכיח מהם את הסיבה שהם עושים אהבה לא בביתם, אלא במקום המקלט של פילאר. קח את עיניי, היא אומרת.
 
והלא על זה בדיוק מדובר שם, בפסטיבל סרטי הנשים שנפתח אתמול ברחובות. על כך שמאז ומתמיד לקח הקולנוע, (הממוסד, המסחרי והאוונגרדי כאחד) את עיניהן של הנשים ונתן אותן לגברים. וכך היה המבט האסתטי – זה המפרש את העולם, מעניק לו משמעות וממסגר אותו אל תוך מסגרת תרבותית – למבטו הבלעדי של הגבר. העיניים, שהן הצוהר דרכו ניתן להביט החוצה, אבל גם להביט פנימה, נלקחו מן הנשים וניתנו לגברים.
מרגע שהנשים ויתרו לא רק על זהותן הנשית, אלא גם על זהותן האסתטית, התרבותית, הן נידונות להביט בעולם דרך נקודת תצפית גברית – אבל גם להתבונן בעצמן מזווית זו, דרך עיני הגבר. פילאר, המוותרת על עיניה למען אנטוניו בעלה נותרת עצומת עיניים. אפילו מעשה האהבה עצמו הוא ייצוג מובהק של וויתור זה. פילאר "עושה אהבה" (כך לפחות נדמה לה) עם אדם שמושג האהבה אצלו מעוות לרכושנות ושליטה. הסצינה כולה מבויימת מנקודת תצפית גברית, זו שהורגלנו אליה עד שהפכה לקונוונציה קולנועית: בחזית התמונה נראית פילאר עצמה, חשופת שדיים, בעוד אנטוניו וגופו מסתתרים מאחורי גופה שלה. הסצינה מבוימת לעיניו של צופֶה-גבר המציץ בחשכת האולם אל חדר המיטות, ולא לעיניה של צופָה אישה, שגופה החשוף של פילאר איננו מסמן עבורה אירוטיקה אלא ידיעה ששוב היא מתבוננת בגוף הנשי כפי שגברים מתבוננים בו. בכך הופכת הסצינה לפרודיה כואבת על סצינות "אהבה" קולנועיות, ומפנה חיצים ביקורתיים הן כלפי גברים והן כלפי נשים. 
 

 

 

 

בסצינה אחרת מדריכה פילאר קבוצה במוזיאון. הם מתבוננים בציור "דניאה רוחצת באמבט זהב" של טיציאן. זוהי ההזדמנות של הבמאית לפצל את המבט המופנה אל יצירת האמנות: המבט הגברי של אנטוניו מול מבטה הנשי של פילאר. אנטוניו מביט באשתו המפרשת בקולה את הנעשה בתמונה. הוא שומע את קולה, אך איננו מקשיב לו. הוא עיוור לחלוטין למבטה הנשי ולפרשנותה. הוא מתבונן בציור ורואה בו פורנוגרפיה. גוף האישה המצויר איננו הזמנה לחוויה אסתטית, אלא לחוויה מינית בלבד. פילאר, לעומתו, רואה את המיתוס שמאחורי הציור ואת הערכים האסתטיים שלו. גם היא עיוורת – למבטו של טיציאן, שהוא המבט המאחד את שני הקטבים: מבטו הגברי של טיציאן רואה באישה הזמנה לחוויה מינית, אך גם לחוויה אסתטית.  
 
שלושת המבטים אינם יכולים להיפגש אלא בסיטואציה של אלימות ודיכוי. בסצינה אחר כך קורע אנטוניו את הציור "שלושת הגרציות" של רובנס מתוך ספר האמנות שנתן קודם לכן לאשתו כמחוות פיוס. בכך הוא קורע את הייצוג האולטימטיבי של הנשיות, כפי שרואה אותה המבט הגברי: שלוש הגרציות המסמלות את הקסם, את הנדיבות ואת הכרת התודה הנשיים. פילאר, כך מבין אנטוניו, כבר לא תוכל להיות כל אלה, שכן, קיומם של אלו תלוי במידת הדיכוי שהיא מוכנה לספוג.
 
סצינת הסיום מציעה שלוש גרציות אחרות, אלטרנטיביות: פילאר ושתי חברותיה, המגיעות יחד, במחווה של סולידריות נשית, כדי לקחת את חפציה של פילאר העוזבת סופית את אנטוניו. מבטו ההמום של אנטוניו עומד חסר אונים מול שלושתן. מבטה הנחוש של פילאר, הנתמך במבטן של חברותיה, איננו נרתע מפניו. במידה מסוימת, זוהי הסצינה היחידה בסרט המציעה רק נקודת מבט אחת: זו הנשית. וזהו מבט פקוח עיניים.