Tag Archives: מוסיקה

שירי קודש, לא שירים ארוטיים – אתי אנקרי שרה יהודה הלוי

  

 

 

 

התחושה הראשונה שיוצר האלבום היפה של אתי אנקרי "משירי רבי יהודה הלוי" היא תחושה של הרמוניה, כזו שנובעת מתוך תחושה של אמת פנימית שאין לערער – אמת מוסיקלית ואמת אמונית כאחד. קל לשמוע שהחיבור של אתי אנקרי אל ר' יהודה הלוי איננו חיבור "ספרותי" או אסתטי, אלא חיבור אמוני. ריה"ל, כמו אנקרי, מעמיד במרכז היצירה שלו את מערכת היחסים בין אדם לאלוהיו – מערכת יחסים אישית, אינטימית ממש. האינטימיות ההרמונית הזו מאפיינת גם את ההלחנה והשירה של אנקרי. היא בוחרת עשרה שירים מתוך שירי ציון ושירי הקודש של ריה"ל, ושרה אותם מתוך אמונה שלמה, כאילו היא עצמה כתבה אותם.  

 

האפקט המצטבר של השירים הוא, כאמור של הרמוניה ושלמות. מי שזוכר את אנקרי החתרנית, החברתית, בעלת ההומור המשולב בעצב – לא ימצא אותה כאן. אלא שגם יהודה הלוי ידע להיות חתרני. אנקרי, כמובן, מתעלמת באלבום הזה משירת החול שלו, שכוללת חטיבה נכבדת של שירי חשק (שירי דודים), שיש בה גם שורות כמו אלו:

רַעְיַת צְבִי, לֹא טוֹב הֱיוֹת דּוֹדֵךְ שְׁבִי

קִרְבִי וְרִכְבֵי הַנְּדֹד הַרְחִיקִי

עֶרֶשׂ דְּוָי הִפְכִי לְעֶרֶשׂ תַּעֲנוּג

וּדְבַשׁ וְחָלָב אֹהֲבֵךְ הָנִיקִי

 

מובן גם שלא נמצא באלבום הזה שירים מתוך שירי החשק המופנים לגברים (שירי "אל דוֹד") כמו זה:

מִבְּדֹלַח פִּיו הִשְׁקַנִי

דַּם עֲנָבִים בִּשְׁפַת שָׁנִי

עַד אֲשֶׁר קָץ וַיַּעֲנֵנִי.

 

יהודה הלוי, כמו שאר משוררי ספרד בני תקופתו, ידע לפצל את עצמו ואת שירתו ולנוע בין שירי קודש לשירי חול, בין שירי חשק לנשים לשירי חשק לגברים, ולחיות עם הפיצול והריבוי הזה בשלום. אנקרי, לעומת זאת, מעדיפה, מסיבות אמוניות, להתעלם מחלקים אלו בשירתו. מטרתה איננה להציג למאזינים את כלל יצירתו של יהודה הלוי על ענפיה השונים והסותרים לכאורה, אלא להציג את תחושת האמונה השלמה שלה, באמצעות השירים המתאימים לה, מתוך שירתו. 

כך או כך, ההפקה המוסיקלית (של פטריק סבג), העיבודים המוסיקאליים (פטריק סבג ואתי אנקרי), הלחנים (אתי אנקרי) והשירה נותנים הרבה כבוד למשורר. יש בהם אלמנטים אנדלוסיים עם ניחוח עממי ופייטני. השירה מדויקת מאוד, כדרכה של אנקרי, מוסיקלית ונעימה. אנקרי איננה חוששת לפתוח את האלבום בשיר "מי יתנני", שנמשך 9 דקות ו-10 שניות(!) – ואיננה מקצרת את הטקסט רק כדי להניח את דעתו קצרת הרוח של המאזין המורגל לשירים בני 3-4 דקות. היא איננה מתאמצת להיות "עדכנית" מבחינת המוסיקה או ההפקה המוסיקלית  אלא מעדיפה לשרת את הטקסט ולא את תרבות הרייטינג. דרוש לכך אומץ לב, גם בתקופה שבה שירים אמוניים (הנקראים בטעות לעיתים "רוחניים" – מילה מרגיזה בהקשר הניו אייג'י שלה) הפכו חזון נפרץ. העיצוב של עטיפת התקליטור (ע"י נעמי שפירא) אף היא מעידה על הכרות עם שירת ספרד והתרבות האסתטית שהייתה נהוגה בה.

 אמת, יש גם נימה מיסיונרית באלבום, שבאה לידי ביטוי גם בראיונות שאנקרי מחלקת לצורך קידום התקליטור וגם בבקשה המודפסת עליו שלא להשמיע אותו בשבתות וחגים – אבל השומע החילוני כבר מורגל להתעלם מכל אלה. שירי יהודה הלוי אינם נחלתם הבלעדית של אנשים מאמינים אלא נכס תרבותי של כל קוראי העברית ואוהביה.

אבל בכל זאת, ואולי משום כך, לעיתים האוזן מתייגעת מההרמוניה השוררת באלבום, ומחפשת בכל זאת, רגע אחד של התפרעות, חיוך, או סתם חתרנות ישנה וטובה.

 

_____________________________

אתר הבית שלי: www.balashy.com

_____________________________

  

 

מי באש ומי במים

גם מי שכמוני, איננו אדם מאמין ורואה עצמו אפיקורס מוחלט, נמלא חרדה ופליאה והתפעלות מהטקסט של הפיוט המיוחס לר' אמנון ממגנצא, "ונתנה תוקף", המתאר את יום הדין – בו עומדים זה מול זה האדם ואלוהיו. את הפיוט היפה הזה ליום לכיפורים הלחין (בין היתר) יאיר רוזנבלום. הלחן של רוזנבלום, שנכתב לזכר חברי בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור מוסיף לפיוט האמוני רבדים חילוניים אישיים, פוליטיים והיסטוריים מודרניים. השיר זכה לביצועים רבים, אבל הביצוע של חנן אלבלק מצליח לשלב בין הפרשנות הדתית-אמונית לבין זו החילונית:

 

בעקבות מותם של יובל והראל, שני חיילים הנושאים שם אחד, שנפלו במלחמת לבנון, כתב עמנואל צבר את השיר "ברית דמים", הידוע גם כ"על דעת המקום". השיר הזה שואל מתפילות יום הכיפור את המשפט "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה" ומעניק להם משמעות חתרנית ומתריסה, המנוגדת לקבלת הדין של ר' אמנון ממגנצא. יאיר רוזנבלום הלחין גם את השיר הזה, והקירבה המוסיקלית בין הלחן הזה ללחן של "ונתנה תוקף" הופכת אותם לשני פרקים ביצירה אחת. הביצוע המצמרר והמדהים של מירי אלוני מעניק לשיר תוקף נוסף של שיר מחאה.

 

לאונרד כהן, בשירו "מי באש" (Who by Fire), מתכתב באופן חופשי גם הוא עם "ונתנה תוקף", והופך אותו לתיאור אישי של יום הדין, תיאור אפוקליפטי ואירוני:

 

המקור: אמנון ממגנצא

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

לאונרד כהן

And who by fire, who by water,

Who in the sunshine, who in the night time,

Who by high ordeal, who by common trial,

Who in your merry merry month of may,

Who by very slow decay,

And who shall I say is calling?

 

שלושה שירים, יום כיפורים אחד. גמר חתימה טובה

 

 

————————————

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————–

יהודי זקן עם מגבעת – הפואטיקה של לאונרד כהן

 

  

יהודי זקן חבוש מגבעת עומד על הבמה ואומר שירה. הקהל מתמגנט אל קולו הסדוק, הנמוך, מתהפנט אל המונוטוניות של שירתו. שירתו מלנכולית, פסימית, שירה של פליט מתלבט בין זהויות. כשהיא אלימה וכוחנית, היא חותרת תחת אלימות וכוחניות. כשהיא מדברת על אהבה, היא חותרת תחת עצם האמונה באהבה. כשהוא מבקש שלטון מוחלט (בשיר "העתיד"), הוא מדבר באירוניה מעמדה של משקיף מהצד, שמשקיף על הפנימיות של עצמו. זו עמדה שירית של מי שמציג טיעונים לעונש – מי שהוא הנאשם והקטגור והשופט גם יחד,  שאומר – "הייתי היהודי הקטן / אשר כתב את התנ"ך / ראיתי אומות עולות ונופלות / שמעתי את סיפוריהן, שמעתי הכול" ומסיים: "היכונו לעתיד – שהוא רצח!"

האם אפשר לשיר את כל אלו? כשחמישה נגנים מקיפים אותו ושלוש זמרות שרות סביבו הוא שר את כל אלו. הוא עצמו איננו זמר של ממש. קולו נשבר, עובר ליד הצלילים, לעיתים מסרב לנגוע בהם. שרון רובינסון שרה נפלא ממנו את "רחוב בוגי", והביצוע (האהוב עלי) של אסתר עופרים ל"ציפור על חוט תיל" צלול יותר משלו. ובכל זאת, המוסיקה שלו וצורת השירה שלו הם חלק בלתי נפרד מהפואטיקה שלו. פואטיקה של מי שנולד יהודי, של מי שנולד זקן, שהפליטות הפנימית שלו נשמעת בקולו. כאשר הוא ספק-שר ספק-קורא את המכתב המתאר בגידה, שיש בה גם שמירת אמונים מוחלטת, מתוך השיר "מעיל הגשם הכחול הידוע" –  זוהי שירה אינטימית, שהוא חולק עם חמישים אלף איש שעומדים ומקשיבים לו בדממה.  

האם אפשר באמת לחשוב על אינטימיות באצטדיון הומה אדם, בהופעה מוקפדת, מבוימת היטב, שהייתה האחרונה בסדרת הופעות באירופה? המינימליזם של התאורה והתפאורה מזמינים אינטימיות כזו, צילומי התקריב, שאינם מנסים ללטש ולהסתיר את פניו של אדם בן שבעים וחמש מאפשרים אינטימיות כזו, והמילים – שאינן מסתירות דבר – מחייבות אינטימיות כזו. אלו מילים המערבות את הפרטי – יחסים בין גבר לאישה, ואת הכללי – מלחמות, קונפליקטים ופוליטיקה, והופכות את הכללי לפרטי ואת הפרטי לכללי.

כהן אמנם איננו מכיר כל אחד מבאי ההופעה, אך נדמה שהם מכירים את ההיסטוריה הפרטית שלו היטב. הם שרים איתו את סוזן ואת להתראות מריאן ואת אחיות החמלה, השירים ששר עוד באלבומו הראשון, עד שנראה שהם הפכו מזמן להיות פס הקול של ההיסטוריה הפרטית שלהם עצמם. וכשהוא שר על ישו ודוד המלך ועל ברלין ומנהטן, גם ההיסטוריה הכללית הופכת להיות היסטוריה משותפת. ומכיוון ששמו כהן, ומכיוון שבסוף ההופעה בירך את הקהל בברכת הכוהנים, שנשמעה בפיו כברכה מיסטית המובנת רק לאלו החולקים גם דת-תרבות משותפת – הרי שמאליו נוצרה טריטוריה מדומיינת אחת, המשותפת רק לו ולקהל הספציפי של אצטדיון רמת גן כולו.

 

 

_____________________________

אתר הבית שלי: www.balashy.com

_____________________________

השיר הכי עצוב של אריק איינשטיין

הוא צריך ללכת לפסיכולוג, אמרה נערה אחת ברדיו, ובגלי צה"ל מיהרו לשים את הדברים האלו ככותרת לאייטם שעסק במופע "אני ואתה בפארק". טיפשות של נערה שלא חשבה פעמיים וגסות רוח של אנשי גל"צ שחשבו יותר מפעם אחת. לא מגיע לו, לאיש הצנוע והגדול הזה, שיחטטו ככה בחייו הפרטיים רק משום שהסכים לתת את שמו למופע צדקה.

 

השיר על תוכי יוסי

אברהם חלפי

 

אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי.

עמו אשוחח עת איש לא ישמע.

ואז אומר לו, אומר:

העצבות כמו כוס היא

ובה יין מר

מענבי הנשמה.

 

התדע, תוכי יוסי, אתה ילד לירי.

צפוי לך מוות שקט,

כה שקט.

ואז אנוכי בתוגת המאירי

אלחש לקירות: יוסי מת,

יוסי מת.

 

וישוב אפרך מהכלוב למולדת –

מן הכלוב הלבן לעפר הצהוב,

ערירי, בלי אישה תוכיה ויולדת.

לתוכי שכמוך אסור לאהוב.

 

אתה לא תאהב, יוסי, יוסי

אף פעם.

 

כמוך נולדו להנעים פטפוטים

עם כל משורר, שלבו אש וזעם,

בין לבבות אדישים וחוטאים.

 

כמוך הם רק צעצוע בבית,

למען יוכלו ילדים לשחק.

פטפט, תוכי יוסי,

נחמני כזית,

ליבי היום ריק.

השיר הכי עצוב של אריק איינשטיין. אמר קוטנר על השיר "תוכי יוסי", שכתב אברהם חלפי והלחין מיקי גבריאלוב. בשיר הארס-פואטי היפה הזה מדבר חלפי על בדידותו של המשורר, כלומר, של האיש השר, שהתוכי הוא בבואתו המטאפורית, שנולד רק כדי להנעים פטפוטים לאנשים עם לבבות אדישים וחוטאים. כמו רחל, המתלוננת על הדרך בה "את תוגתו של הלב הכורע יד כל במנוחה תמשש", גם חלפי יודע שצרחות הלב, המצוקה והאובדן, שהופך המשורר למילים, הם רק צעצוע ושעשוע לקהל. מצד שני, והרי תמיד יש גם צד שני ושלישי, זו איננה התמונה כולה.

 

האירוע הזה היה גדול מפרטיו. הסאונד היה לקוי, ההפקה הייתה חובבנית, ומרבית השירים והשרים לא הציעו פרשנות מעניינת לשיריו של איינשטיין. אבל אלו היו הפרטים הבלתי חשובים. הקהל שגדש את האצטדיון בא לתרום מכספו לארגון חברתי, אבל בעיקר כדי להביע את אהבתו לזמר הנחבא אל הכלים. והאהבה הזו גוברת לעיתים על החטטנות, גסות הרוח והאדישות.

 

כשמאור כהן שר עם פיטר רוט את השיר המקסים שהלחין יוני רכטר, "זו אותה האהבה", חלף גל של התרגשות בקהל. כשאפרת גוש עשתה סוויץ' קטן ורוקיסטי ושרה "אבל אתה – אוהב להיות בבית", נדמה לי שהיא הצליחה לבטא את צערו האמיתי של הקהל על כך שאיינשטיין חדל להופיע, צער שאיננו זקוק למניפולציות תקשורתיות זולות ותלויות רייטינג. וכששלומי שבן הרחיק לכת על הפסנתר המכושף שלו בגרסה מרתקת ל"סע לאט" היה ברור שהשירים של אריק איינשטיין עוד לא אמרו את המילה האחרונה.

 

ל"עטור מצחך" וויתרו. אין ביצוע שיכול להתחרות בזה המוקלט והידוע. כשמגיעים לשלמות אין צורך לנסות משהו אחר. את השיר הזה השמיעו כבר בקולו של אריק איינשטיין, בפלייבק, אחרי שהכול נגמר.

 

————————————————

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————————–

שושנה דמארי, מילים של פרידה

 
לפני כמה שנים ביקש ממנה שדרן טלוויזיה אחד "לשיר משהו" – ככה, בהפתעה, בלי הכנה מוקדמת, בלי תזמורת, מול מצלמה ומיקרופון חסרי חמלה. היא כבר עברה מזמן את שנות השבעים שלה, ואני חשבתי שזו בקשה קצת חצופה ולא מכובדת וקיוויתי שתסרב. מעט מאד זמרים היו יכולים לעשות זאת – בלי המצע המרפד של הקלטה משוכתבת ומשופצת, בלי תזמורת שתכסה רעד קל או זיוף מזדמן…
אבל היא – בלי היסוס – התחילה לשיר. בקול מדוייק, מוסיקלי, עשיר, נטול חנחונים ומניירות מיותרות. ואני נמלאתי מחדש יראת כבוד אל הזמרת הגדולה באמת, שמעטים כמוה נותרו עוד – שבעולם שבו אפשר לחפף ולשיר "כמעט" ו"כאילו" ו"ליד" אבל לא בדיוק – שרה באופן שמכבד את המוסיקה ומזכיר לנו שהיא איננה רק מוצר יחצני.
כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על שיריה, באותה שכונה קטנה של עולים חדשים של אז, שבה נשמעו זה לצד זה פריד אל אטרש ואום כולתום יחד עם שושנה דמארי, כמין שני צדדים של מטבע אחד – שבצד האחד הוטבעו בו הצלילים של "שם" ומן הצד השני הצלילים של "כאן". וגם בימים שנדדתי הרחק מן השכונה הקטנה של העולים החדשים של אז, והטעם המוסיקלי שלי השתנה והתגוון והתרחק מאד מצלילי השכונה, בכל פעם ששמעתי את הכינורות הפותחים של "צריך לצלצל פעמיים" של אלתרמן ווילנסקי, או את "על כן אלך לאור הזיכרונות" של אורלנד ווילסקי – חזרתי אל אותו מקום סמוי שבלב ששמורים בו רגעים של חסד.

 

על שושנה דמארי ועידן רייכל