Tag Archives: יוכי שלח

אחד בספטמבר, אשדוד וקרתגו

"בלה בלה בלה", זו היתה התגובה של 'קאטו הצעיר' לרשימה שפרסמתי על "יונה ונער" של מאיר שלו. הוא אפילו הוסיף והציע לי נמל יעד: את אשדוד. לרגע חשבתי להציע לו דווקא את קרתגו, אבל זו נראתה לי מלחמה מיותרת.   
 
את אשדוד אני דווקא אוהבת. עיר נמל צנועה, בלי יומרות מיותרות (כמו אלה שוודאי מייחס לי 'קאטו', אבל הוא כנראה באמת צעיר). זו הסיבה שבחרתי בה כעיר שבה מתרחשת עלילת הרומן הבלשי שכתבתי, "אחד בספטמבר" ושיצא זה עתה לחנויות. והנה שיחה שמנהלים שני גיבורי הספר, שושנה (מורה לספרות ובלשית לעת מצוא) ופרדי (מורה להיסטוריה וחשוד לעת עתה). נושא השיחה: אשדוד.

"בשנים שחי בדירה הקטנה הזו שבקומה השביעית הוא למד לחבב את העיר, את השכונה ואת הדירה. קודם לכן נדמה היה לו שהחיים בעיר שאיננה תל אביב אינם אפשריים כלל. "מה בדיוק חסר לך", שאלה אותו פעם שושנה כשהתלונן בפניה, "הרעש? הפיח?", ופרדי השיב: "הרעש והפיח הם רק תוצר הלוואי של הלב הפועם. חסרה לי הלמות הלב של העיר". "נו, הפכת למשורר ממש", העירה שושנה בחיוך אירוני והוסיפה, "גם לאשדוד יש לב, והוא אפילו גדול יותר מזה של תל אביב". אבל פרדי לא נכנע: "הלב של אשדוד פועם, זה נכון, אבל בלחץ דם נמוך. אני מתגעגע ללחץ הדם הגבוה של תל אביב…", ועל כך ענתה שושנה בפסקנות פשוטה וחכמה, "לחץ דם גבוה מביא להתקפי לב".
 
היחס בין המרכז לבין פריפריה, שאצלנו הוא לעולם היחס בין תל אביב לבין 'כל השאר' מייצר, כך נדמה, יחס מתנשא מצד אלו שחיו את כל חייהם בתל אביב כלפי 'כל השאר'. אני אומרת "כך נדמה", לא רק משום שזו הכללה, ומשום כך היא תמיד גסה, אלא משום שלעיתים קרובות חוטאים בהתנשאות זו רבים וטובים שנולדו וגדלו דווקא בפריפריה, אך עתה הם חיים בתל אביב ומבקשים לשכוח שהיו גם זמנים אחרים. הנה הניסוח המשעשע של אהוד מנור בעניין זה:

"וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרידינג וצפונה…
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה…
מי העלה בדעתו שיש עולם
ממזרח לרמת גן ומערבה מן הים!"
 
מתי כספי מוסיף למדורה לחן עם ריתמוס וסלסולים מזרחיים, ללמד שמאחורי כל תל אביביות יש משהו פריפריאלי ומאחורי כל 'מערב' יש בהכרח 'מזרח' ואין להפריד ביניהם. הרי כולם יודעים שאהוד מנור נולד בבנימינה, ולכן הצהרתו "גם אני הייתי תל אביבי" יש בה, כביכול, הטעיה מכוונת ומבודחת.
ואם לחזור לקאטו הזקן ולקרתגו, הרי שהיא נמצאת בדיוק בנקודה אליה מכוון המגף האיטלקי-רומאי את בעיטתו (הוא בועט בסיציליה, כידוע) – הישר אל טוניסיה ולוב. זו בדיוק הבעיטה לה ייחל קאטו הזקן כל חייו, והיא הגיעה לבסוף, אבל הוא לא זכה לראותה. מה שמשותף לקרתגו ולאשדוד, הוא אם כך, לא רק הנמל, אלא גם מקום הולדתם של חלק מן התושבים.
 
אז כן, דווקא אשדוד ולא ירושלים ולא תל אביב, ואפילו לא חיפה. אשדוד, שנעדרת ממנה ההילה הציונית של עמק יזרעאל או של המושבות הותיקות וכיו"ב. אשדוד, שבראה את עצמה מחדש בשנות השישים, אחרי אלפיים שנות שתיקה. זו שרחובותיה מסודרים שתי וערב כמו רחובות ניו יורק, אבל המרחק בינה לבין התפוח הגדול הוא כמו המרחק ממנה לבין תל אביב. עיר של חולין, שאין בה יומרה להיות משהו אחר ממה שהיא.
 
ואם נחזור ל'קאטו' הצעיר-מאוד, הרי שנמצא שבא לקלל ויצא מברך: לא רע בכלל להפוך את אשדוד לנמל הבית. אני בהחלט מקבלת את ההמלצה.