Tag Archives: אסתר עופרים

יהודי זקן עם מגבעת – הפואטיקה של לאונרד כהן

 

  

יהודי זקן חבוש מגבעת עומד על הבמה ואומר שירה. הקהל מתמגנט אל קולו הסדוק, הנמוך, מתהפנט אל המונוטוניות של שירתו. שירתו מלנכולית, פסימית, שירה של פליט מתלבט בין זהויות. כשהיא אלימה וכוחנית, היא חותרת תחת אלימות וכוחניות. כשהיא מדברת על אהבה, היא חותרת תחת עצם האמונה באהבה. כשהוא מבקש שלטון מוחלט (בשיר "העתיד"), הוא מדבר באירוניה מעמדה של משקיף מהצד, שמשקיף על הפנימיות של עצמו. זו עמדה שירית של מי שמציג טיעונים לעונש – מי שהוא הנאשם והקטגור והשופט גם יחד,  שאומר – "הייתי היהודי הקטן / אשר כתב את התנ"ך / ראיתי אומות עולות ונופלות / שמעתי את סיפוריהן, שמעתי הכול" ומסיים: "היכונו לעתיד – שהוא רצח!"

האם אפשר לשיר את כל אלו? כשחמישה נגנים מקיפים אותו ושלוש זמרות שרות סביבו הוא שר את כל אלו. הוא עצמו איננו זמר של ממש. קולו נשבר, עובר ליד הצלילים, לעיתים מסרב לנגוע בהם. שרון רובינסון שרה נפלא ממנו את "רחוב בוגי", והביצוע (האהוב עלי) של אסתר עופרים ל"ציפור על חוט תיל" צלול יותר משלו. ובכל זאת, המוסיקה שלו וצורת השירה שלו הם חלק בלתי נפרד מהפואטיקה שלו. פואטיקה של מי שנולד יהודי, של מי שנולד זקן, שהפליטות הפנימית שלו נשמעת בקולו. כאשר הוא ספק-שר ספק-קורא את המכתב המתאר בגידה, שיש בה גם שמירת אמונים מוחלטת, מתוך השיר "מעיל הגשם הכחול הידוע" –  זוהי שירה אינטימית, שהוא חולק עם חמישים אלף איש שעומדים ומקשיבים לו בדממה.  

האם אפשר באמת לחשוב על אינטימיות באצטדיון הומה אדם, בהופעה מוקפדת, מבוימת היטב, שהייתה האחרונה בסדרת הופעות באירופה? המינימליזם של התאורה והתפאורה מזמינים אינטימיות כזו, צילומי התקריב, שאינם מנסים ללטש ולהסתיר את פניו של אדם בן שבעים וחמש מאפשרים אינטימיות כזו, והמילים – שאינן מסתירות דבר – מחייבות אינטימיות כזו. אלו מילים המערבות את הפרטי – יחסים בין גבר לאישה, ואת הכללי – מלחמות, קונפליקטים ופוליטיקה, והופכות את הכללי לפרטי ואת הפרטי לכללי.

כהן אמנם איננו מכיר כל אחד מבאי ההופעה, אך נדמה שהם מכירים את ההיסטוריה הפרטית שלו היטב. הם שרים איתו את סוזן ואת להתראות מריאן ואת אחיות החמלה, השירים ששר עוד באלבומו הראשון, עד שנראה שהם הפכו מזמן להיות פס הקול של ההיסטוריה הפרטית שלהם עצמם. וכשהוא שר על ישו ודוד המלך ועל ברלין ומנהטן, גם ההיסטוריה הכללית הופכת להיות היסטוריה משותפת. ומכיוון ששמו כהן, ומכיוון שבסוף ההופעה בירך את הקהל בברכת הכוהנים, שנשמעה בפיו כברכה מיסטית המובנת רק לאלו החולקים גם דת-תרבות משותפת – הרי שמאליו נוצרה טריטוריה מדומיינת אחת, המשותפת רק לו ולקהל הספציפי של אצטדיון רמת גן כולו.

 

 

_____________________________

אתר הבית שלי: www.balashy.com

_____________________________