Tag Archives: אהוד אשרי

אהוד אשרי

 

למעלה מעשרים שנה החשבתי את אהוד אשרי ל"נפש אחות" שלי, כשם אחד הרומנים הבלשיים המרתקים והמשעשעים והעצובים שלו. הוא ידע מה אני חושבת, מה מעצבן אותי ומה מרגש אותי. הוא זיהה וחשף בשבילי את כל המניפולציות, השקופות או הסמויות, את המניעים החבויים, את המנגנונים המפעילים את האנשים, הארגונים וכלי התקשורת. ואת כל אלו הוא ניסח הכול בשפה של מי שהעברית בשבילו היא בית אהוב שהוא מכיר את פינותיו החבויות ביותר ונהנה להסתובב בחדריו. מי עוד יכול לקרוא לרומנים שלו בשמות האירוניים כמו "זה ייגמר בבכי" או "בילי בלום אוהבת ככה"?
 
מה שמצחיק וברור מאליו הוא, שאהוד אשרי לא ידע כלל על קיומי. מעולם לא פגשתי אותו, לא דיברתי איתו, ואפילו לא כתבתי מכתב למערכת. רק שמחתי לפתוח את העיתון מידי בוקר ולראות שהוא שם, כדי לספר לי מה באמת אני חושבת.

אבל ככה זה, לא? זה באמת תמיד נגמר בבכי.  

רוגל, אלפר ואשרי: סיום בלתי גמור

               

כנראה שזה ישאר ככה, בלתי גמור: יומן הקריאה שהכניס לסירה אחת את אלפר, אשרי וציפר. מ"לראות בחושך" נהניתי באופן מוגבל. ציפר עם "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" שעשע אותי. רוגל הרדים אותי, ובשום אופן לא הצלחתי לצלוח את "ספיבק" שלו. עזבתי אותו באמצע, עברתי לקרוא משהו אחר, ולא חזרתי.
אם נוסיף לכך את שמעון אדף ואבירמה גולן כפי שהציעה גילי, אפשר לומר שיש כאן תופעה. היא לא בלבדית ל"הארץ", כמובן. יש רשימה אורכה של עיתונאים לסוגיהם שהם גם סופרים לעת מצוא. והביטוי "לעת מצוא" מתאים כאן בהחלט. לפעמים נדמה שהם מצאו עת, מצאו עט, אבל לא תמיד מצאו אותנו. המעבר מכתיבה עיתונאית-פובליציסטית לספרות יפה איננו חלק כל כך, מסתבר.
 
גוגל מעניק את התואר עיתונאי-סופר לרבים, וכהרגלו מונה אותם ללא סדר היררכי כלשהו, היסטורי או ערכי, ולא מתעניין בשאלה עד כמה הם באמת סופרים או עיתונאים, או אולי משהו אחר: יאיר לפיד, נתן זהבי, אמנון דנקנר, מאיר עוזיאל, בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, אלי אשד, עוז שלח, אורי אבנרי, וככה הלאה עד אין סוף.

וכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת: מי רוצה להיות מה? האם העיתונאי רוצה להיות סופר או שמא הסופר רוצה להיות עיתונאי? התשובה גם היא בלתי נמנעת: יותר משהסופר רוצה להיות עיתונאי, רוצה העיתונאי להיות סופר. כי אף על פי כן ולמרות הכל, עדיין נשמרת ההיררכיה: סופר נחשב יותר מעיתונאי. פניו מופנות אל הנצח (התרבותי) של הכריכה הקשה (גם כשהיא רכה) ולא אל היומיום בר החלוף של נייר העיתון. והרי מי רוצה, כדבר הקלישאה, שיעטפו בו את הדגים? מוטב לשכון על מדף, בין אם קראו בו קודם לכן ובין אם לאו.

אם כי לא כל עיתונאי הוא בהכרח סופר מתוסכל, הרי שכל מי שעיסוקו מילים-כתובות יכול לטעות לחשוב שאפשר לכלוא את המילים הללו גם בתוך כריכה, להרחיב את 1000 המילים ל-200 עמודים. לפעמים זה באמת אפשרי. אבל לפעמים לא. לפעמים זה הופך אותך לסופר, לפעמים אתה רק סופר את המילים.
ומה עם הסופרים? האם גם הם רוצים להיות עיתונאים? עמודי הפובליציסטיקה מלאים בהם: עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן, הם הבולטים בהם. אבל הם לא רוצים להיות עיתונאים: לכתת רגליים (באופן ממשי או מטאפורי) בין הררי התחקירים לא עושה להם את זה. הכתיבה בעיתון היא, מבחינתם, רק הרחבה של המקום, החלל, (של האגו?), שאפשר למלא במילים נוספות, אחרות, שבאות לבטא את עמדתם, ודומה שהם חשים דחיפות מסוימת להביע אותה.
 
אבל אם לחזור לשלושת הסופרים-עיתונאים, קל לראות שאצל שלושתם הפרסונה העיתונאית שלהם מככבת ברומנים שכתבו. אצל ציפר זה מובן מאליו, כבר מכותרת הספר. גם אשרי מגלה טפחיים יותר מאשר מכסה טפח: הגיבור שלו הוא עיתונאי שהופך על כרחו לבלש, ולא צריך להיות קורא-בלש כדי לגלות שדמותו מבוססת על זו של גדעון לוי, בעל הטור "אזור הדמדומים" במוסף הארץ. ספיבק, לעומת זאת, הוא סופר כושל ולא עיתונאי, אבל גם מי שקרא (כמוני) רק מחצית מ"ספיבק" יכול לזהות את הדמיון בין השמות: רינגל הלפרט ורוגל אלפר.
 
מעניין לראות גם שאצל שלושתם זהו גיבור-לוזר (כן, זה אפשרי, רק בעברית). כישלון מוחלט בחייו האישיים, וכישלון מוחלט או חלקי בחייו המקצועיים. יש בכך אמירה (לא מקורית מאד) על הגבריות החדשה, בעיקר לאור העובדה שדווקא הנשים – לפחות אצל אשרי ואלפר – יוצאות אחלה גבר: עצמאיות, חזקות, ומנווטות את חייהן לפי צרכיהן ולא לפי צרכיו הנואשים של הגבר שלצידן, או שמא צריך לומר: מאחוריהן.