סיפור על אהבה וחושך: המלך

באחד ממצעדי הדירוגים הבלתי נגמרים של העשור נבחר הרומן "סיפור על אהבה וחושך" לספר העשור. למרות הנטייה הכמעט-טבעית לזלזל בדירוגים מסוג זה, זו בכל זאת הזדמנות לקרוא שוב את הרומן היפה ומעורר המחשבה הזה, ולחשוב קצת גם על דירוגים והיררכיות.

המודרניזם עודד יצירת היררכיה, וקובעי הטעם שלו באו בדרך כלל מהאליטה החברתית והתרבותית: האקדמיה, על פי רוב. הפוסט מודרניזם ביקש לבטל את ההיררכיה של טוב ורע, גבוה ונמוך. הצירוף "למה מי אמר ש…", היה לביטוי המובהק של הפ"מ בעניין זה. אלא שמהר מאוד התברר, שה"עם" לא יכול בלי דירוגים, היררכיות וסולמות. וכך קרה, שעם ביטולה של הסמכות האליטיסטית עברה זו מהמיעוט אל ההמון (במובנה הטוב של המילה), כחלק משבירת המסגרות הכללית, הפלורליזם והדמוקרטיזציה של הערכים. אז גם למדנו, שכל הדירוגים וההיררכיות הם זמניים ותלויי מצב רוח, תקופה, זהות וטעם אישי.

עמוס עוז עצמו מציע מדרג משולש לקביעת איכותו של ספר: ספרים בעלי ערך, ספרים בעלי ערך מוגבל, וספרים חסרי ערך. הבעיה היא, כמובן, איך נקבע הערך הזה ועל ידי מי. אני, למשל, חושבת שספרו "הר העצה הרעה" הוא ספר בעל ערך. בתקופה מסוימת בנעוריי אהבתי מאוד את "מיכאל שלי", אבל כשהתבגרתי זה עבר לי. "קופסה שחורה" שייך, בעיני, לספרים חסרי הערך – שבלוני ולא מעניין. "שתיקת השמיים, עגנון משתומם על אלוהים" הוא בעיני אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על עגנון ובכלל, ואילו "לדעת אישה" הוא משעמם למדי. מה שקשה הוא, להסביר למה.

כשיצא "ספור על אהבה וחושך" ניגשתי אליו בחשדנות סקפטית. אבל, במהלך הקריאה,שוב ושוב מצאתי את עצמי אומרת לעצמי: הוא מלך, הוא פשוט מלך. כל הסופרים הישראלים האחרים, שכתבו לצידו או אחריו, יהושע, גרוסמן, שליו וכיו"ב נאלצו לתפוס מקום נמוך יותר בסולם האישי שלי.

 

 

קפקא על כתפי אביו

 

בראיון איתו אמר עמוס עוז שהוא יכול היה לכתוב את הספר הזה רק לאחר שהוא חדל לכעוס על ההורים שלו: על אמו, שהתאבדה ונטשה אותו, על אביו, שהיה כל כך "גולם" שאיבד אישה נפלאה כל כך, ועל עצמו, שלא היה ילד טוב מספיק כדי לגרום לאמו להישאר איתו. את הספר הזה, אומר עוז, יכולתי לכתוב רק לאחר שהתחלתי להסתכל על הורי בעיניים של הורה על ילדיו, ולא בעיניים של ילד על הוריו. רק אז יכול היה עוז לגייס חמלה, אמפתיה, הומור ואירוניה, שאפשרו לו לכתוב את חייו מחדש.

זה הזכיר לי משפט אחר שאמר פעם עוז: "אבא מת – אתה אבא". רק ברגע שאביך מת, אתה נעשה אב בעצמך – הן במובן הפרוידיאני, של נטילת המקום הסמכותי, הן במובן הרגשי, של התייתמות מאלו שאהבו אותך בדרך שרק הורים יכולים לאהוב, והן במובן הפילוסופי יותר, של הדרך בה אתה מתבונן על העולם, על עצמך ועל ילדיך. מסתבר, אם כך, שעם מות הוריו נעשה אדם גם ל"אבא" שלהם.

זה הרגע בו הוא חדל לבוא איתם חשבון, ומתחיל לבוא חשבון עם עצמו. אין בכך בהכרח מתן מחילה גמורה להורים, למעשיהם או למחדליהם, אלא ידיעה שמרגע זה אתה אחראי על חייך ואינך יכול להמשיך להטיל עליהם את האחריות. ההיסטוריה הפרטית שלך הופכת למצב קבוע, קיים, שאין לשנות עוד, לתמונת מצב שניתן להתבונן בה וללמוד ממנה, אבל לא להשליך עליה את מעשיך שלך מחדליך שלך. ההיסטוריה שתיכתב מעתה ואילך היא שלך בלבד.

מכיוון ש"סיפור על אהבה וחושך" שוזר את ההיסטוריה הפרטית של עוז עם ההיסטוריה לאומית, הרי שהסיפור הפרטי הופך בספר זה לסוג של אלגוריה – או משל מורחב – על הסיפור הכללי. ההבדל העיקרי הוא בכך שיש צורך להגדיר מיהו "האב" ומהו הרגע בו הוא מת – הגדרה הנתונה לפרשנויות שונות אפשריות. מתי בדיוק נוטלת אומה אחריות על מעשיה ומחדליה, ונאלצת להתבונן בהיסטוריה שלה בעיניים מפוקחות ואפילו סלחניות? מיהו "האב" הסימבולי הזה? מהו הרגע שבו הוא "מת"? ואולי אין רגע אחד כזה, אלא רצף של רגעים, שיש לסמן בכל פעם מחדש?

עצם העובדה ש"סיפור על אהבה וחושך" מאלץ אותנו לשאול את השאלות האלו, על ההיסטוריה הפרטית והכללית שלנו, כבר הופך אותו לספר שראוי להיחשב לספר העשור.

אבל, למען האמת, מה שהופך את עמוס עוז ל"מלך", בעיני (כן, כן, זה בכל זאת גם עניין של טעם) הוא צורת הכתיבה, אותו מישור לשוני, חיצוני, לכאורה, לתוכן עצמו. היכולת של עוז לכתוב בשפה פואטית גם על הדברים הפרוזאיים ביותר, שובה את ליבי יותר מכל. "ההר הזה היה השכן שלנו שמעבר לקיר – שכן כבד, מופנם וחרישי, הר קשיש ומלנכולי בעל הרגלי רווק קבועים, תמיד הקפיד על שקט גמור, הר מנומנם כזה, חורפי, אף פעם לא גרר רהיטים לא קיבל אורחים לא הרעיש ולא הטריד…" – משפטים כאלו עושים לי את זה. יש כאלה שיראו בהם סוג של התייפייפות – אני רואה בהם עדות למלכותו של עוז, מלכות השפה העברית.

 

——————————————

אתר הבית שלי: www.balashy.com 

—————————————— 

חיי המדף של הספר, או, הספר כעגבנייה

  

 

"מי שנוהג לערוך קניות בסופר בשעות הבוקר, ודאי הבחין יותר מפעם אחת במאבקים קולניים שמנהלים נציגי החברות השונות ליד המדפים. הגבינה של מי תעמוד במדף העליון, איזה יוגורט ימלא את המדף שנמצא בדיוק בגובה העיניים של הקונה. סידור המוצרים על המדף הופך למכריע בשוק רווי מוצרים ומותגים. אמור לי היכן אתה נמצא על המדף, ואומר לך מה סיכויי המכירות שלך, הפך למשפט שגור ולא ממש מוגזם, בקרב אלו המייחסים חשיבות עליונה לנושא, במסגרת המלחמה על נתחי השוק. בסידור מוצרים על המדף יש להבחין בין מוצרים שקנייתם נעשית מתוך דחף רגעי, ללא תכנון מראש (למשל, חטיפים), לבין מוצרים שבגללם הגיע הצרכן לחנות (מוצרי יסוד, כגון לחם וחלב). מוצרים שקנייתם מתבצעת מתוך דחף יזכו לבולטות גבוהה מאוד בחנות, למשל, בסמוך לקופות. מוצרי היסוד יהיו קבורים בדרך-כלל עמוק עמוק בתוך הסופר, כדי שהצרכן ייאלץ לחלוף על פני כל המדפים בדרך ללחם" (ynet)

בהמשך לדיון שנפתח אצל אסתי סגל ואצלי, כדאי לדבר על עוד דבר או שניים בכל הנוגע ל"שוק הספרים". מאחר וזהו שוק, הרי שלמוצר, כלומר, לספר, יש גם חיי מדף.

חיי המדף של ספר ממוצע קצרים עד כאב. בערך חודשיים. הם כל כך קצרים, שספק רב אם הקוראים יכולים להבחין בהם בתוך ערימות הספרים שנערמות ברשתות הגדולות. אפשר לומר ש"לספרים יש חיי מדף הנעים בין החלב והיוגורט".

יש כמה גורמים ידועים המאריכים או מקצרים את חייו על המדף בארץ:

1.     מיקומו של המדף בחנות: האם זהו המדף  הקדמי ביותר בחנות או האחורי? כמה זמן חלף מהרגע שבו הונח במדף מרכזי בחנות ועד לרגע בו הועבר אחר כבוד למדפים הצמודים לקיר, הלא הם "מדפי המוות"? (כל הזכויות לביטוי הקשה הזה שמורות לדרור שטרום). 

 

2.     האם הספר נכנס ל"מבצע"? על הספר אמנם מודפס מחיר מומלץ, אבל הוא בגדר המלצה בלבד. עם כניסתו למבצע הוא זוכה לשני יתרונות: מחירו יורד באופן משמעותי, והוא מונח על מדף המבצעים, הנמצא בקדמת החנות.

 

3.     האם המוכרים/ות בחנות ממליצים על הספר? (אני תמיד מתקילה אותם: "קראת את הספר?". תתפלאו אלו תשובות מגוונות ומתפתלות ניתנות לשאלה הפשוטה הזו).

 

ואם כבר משווים ספרים למוצרי מזון, למשל, כדאי לציין, שבעוד שחברות מזון כגון שטראוס-עלית, אוסם וכיו"ב, משקיעות כספים לא רק בסידור המדפים אלא גם במיתוג המוצר, הרי שהוצאות הספרים אינן ממתגות – לא את עצמן, לא את הסופר ולא את הספר. מיתוג דורש השקעה כספית: יש צורך באנשי מקצוע שיידעו לעשות זאת, ויש צורך בפרסום ממוקד בהתאם. כלומר, הספר הוא "מוצר" רק ככל שניתן להפחית את ההשקעה בו. הסיבה היא, כנראה, שהקורא ממילא איננו מבחין בין הוצאות הספרים (הן "שקופות" עבורו), ואילו הסופרים נודדים מהוצאה להוצאה על פי שיקולים שונים.

 

אגב מיתוג, כל איש שיווק יודע, שמחירו של המוצר קובע גם את המיצוב (Positioning) שלו, כלומר, את הדימוי שלו בעיני הקונים: מוצר יקר נחשב בעיני הקונה למוצר איכותי יותר. ככל שמחירי הספרים יורדים, כך חשיבותם בעיני הקונים-קוראים יורדת. הוזלה, במקרה זה, מביאה גם לזילות.

 

 

——————————————

אתר הבית שלי: http://www.balashy.com

——————————————

ספרים ומספרים – עוד מילה על הצעת החוק

כמו שקורה בהרבה רשימות של אסתי סגל, אני מוצאת את עצמי מסכימה לכל מילה שלה. רציתי להגיב על הרשימה "ספרות ותחרות – הממונה על ההגבלים מול ניצן הורוביץ", אבל התגובה הייתה ארוכה מידי ובינתיים הרשימה נדחקה אל הארכיון. התוצאה היא הרשימה הזו.

 

1.    מאז ומתמיד ספרים היו עניין מסחרי. אלא שפעם נהגו להצניע את העובדה המצערת למדי הזו, ובחלון היו מניחים לראווה ערכים תרבותיים שונים. "עם עובד" הוציאו ספרים שגם פועלים יכולים לרכוש, "שוקן" תמכו בעגנון, "דביר" עסקה ב"חינוך לאומי מתוקן על יסודות אנושיים כלליים"‏‏ ו"הקיבוץ המאוחד" התמקדה, כפי שנאמר עד עצם היום הזה באתר שלה, "בעיקר בספרים הקשורים לידיעת הארץ ולמחשבה ציונית וסוציאליסטית, ובספרי עדות ותיעוד מתוך הקיבוץ, אך טיפחה גם ספרות יפה – מקורית ומתורגמת – בשירה ובפרוזה, וכן ספרי ילדים איכותיים". אלו היו ימים שבהם ספרים היו קשורים לספרות ולתרבות.

היום הספרות קשורה למספרים. יריד הספר הפך לשוק, ולא סתם שוק, אלא שוק קמעונאי. מדברים עליה במונחים של אחוזים, מכירות, בעלויות צולבות, יחצנות, הנחות, ומוכרים את אבא במאה. עוסקים בה אנשי שיווק והפצה, ואת ההחלטות מקבלים מנכ"לים וסמנכ"לים ועוד אחת, ממונה להגבלים עסקיים. הספרים נמכרים בדוכנים ובבאסטות בשוק, והמבצע הבא יהיה ספרים במשקל.

ייתכן שהצעת החוק שמריץ ניצן הורוביץ איננה מושלמת. יכול להיות שאפשר לעשות יותר, או אחרת. יש אפשרות שהיא תגרום נזק ל"שוק הספרים", שיקנו פחות ביותר, ואולי, רחמנא ליצלן, היא תביא לפשיטת רגל של הוצאת ספרים זו או אחרת. ייתכן שמרבית הסופרים ימשיכו לפשוט יד. יכול להיות. קשה לדעת. דבר אחד בטוח, היא כבר החזירה אל השיח הזה את המילים "תרבות", "ספרות", "איכות" ועוד כהנה וכהנה מילים נשכחות. היא הזכירה לכולם, ש"העולם" איננו בהכרח אמריקאי וקפיטליסטי בלבד, אלא יש בו גם "אירופה" אחת, מהסוג הישן והטוב. אירופה שיש בה ארצות שתומכות – ממש כך – בספרים ובסופרים. היא מזכירה לנו ש"היד הנעלמה" איננה חזות הכול, ולפעמים צריך גם יד מכוונת, שכל ישר ולב מרגיש.

אסתי סגל מתמצתת את הצעת החוק:

1. גמול הולם לסופר הישראלי: לפחות 8% מהמחיר המומלץ

2. חובת הדיווח: כל חצי שנה דיווח של המו"ל לסופר (על מצב מכירות ספרו)

3. גמול הולם למו"ל ולשותפים ביצירה: בשנתיים הראשונות יקבל המו"ל 50%, 60% מהמחיר המומלץ.

4. הגבלת הנחה: בשנתיים הראשונות עד 15% הנחה בלבד.

5. שבוע הספר ומועדים נוספים – עד 25% הנחה (כדי להחזיר את הכבוד לשבוע הספר)

6. איסור עידוד מכירה: יאסר על המו"לים לתגמל חנויות ויאסר תגמול למוכרים על קידום ספרים מסויימים.

7. הגבלת בעלות צולבת: תיאסר בעלות צולבת של רשת חנויות והוצאת ספרים.

 

משמעותו של הסעיף הראשון הוא שההנחה על ספר, אם תהיה, לא תבוא על חשבונו של הסופר. וכך, יוסי שריד לא יקבל שקל אחד (1 ₪) על כל עותק מספרו החדש, לפי עדותו ב"הכול דיבורים" עם רזי ברקאי. סעיף 3 מוסיף לכך את שאר העוסקים במלאכה: המו"ל – ונקווה שבכך גם העורכים והמתרגמים. הסעיף הרביעי והחמישי מבקש גם מהקונים להשתתף במאמץ. שני הסעיפים האחרונים באים לשים גבול למי שאין לו גבולות.

1.    קרוב לוודאי שבעוד זמן קצר – אולי שנה, אולי יותר – כל הדיון הזה יעסוק בספרים שיופצו כספרים אלקטרוניים. הטכנולוגיה, כידוע, קיימת מזמן, והיא מחכה רק לרגע שאמצעי האבטחה ישתכללו באופן שאפשר יהיה להפיץ ספר אלקטרוני לכל קונה מבלי שהספר יהפוך בתוך שתי שניות לנחלת הכלל – תוך הפרה של זכויות היוצרים. יש להניח שבכול מקרה תיפתח אז חזית חדשה, אל מול הקוראים במקום מול חנויות הספרים והמפיצים. אולי המודל יהיה אחר לגמרי, ויתבסס על תרומות הציבור, בדומה למודל של וויקיפדיה. הקורא יקרא ויחליט אם לשלם וכמה. אולי יהיו טכניקות תשלום אחרות. יכול להיות שהצעת החוק של ניצן הורוביץ מתכוננת למלחמה של מחר באמצעים של יום אתמול.

 

 

——————-———————-

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————————

 

רכבת ישירה לג'ון לנון

רכבות 68-80-88 / דני רובס

 

אז החלטנו לעבור למקום פחות יקר,

ברחוב קטן בצד השני של הכיכר

בדצמבר תל אביבי מפלח וקר ושנינו.

התחלות חדשות – אלף תשע מאות שמונים,

ארוחות מוכנות, מסעות מתוכננים –

 

העולם והאושר נכנעו ושכבו לרגלינו

לא היה בעולם דבר שיפריד בינינו.

 

קמת מוקדם והלכת לדירה החדשה,

להזיז ארגזים לדבר עם האישה,

ואני עוד ישן עם טרנזיסטור קטן שהבאנו.

ואז Lucy in the sky טלטל אותי לקום

ו- a day in the life , קפה מהקומקום

וקריין שנשבר כשהודיע, שלנון איננו…

ומותו כמו חייו סימן חיי ומותנו…

 

פולח כמו כאב בגשם אז חציתי את הרחוב אלייך,

ועמדנו חבוקים באור חיוור, אני זוכר את מגע ידייך.

 

איך רכבות נוסעות, רכבות באות, עמוסות מטען בחושך

וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.

רכבות לוקחות אותך, אותי, למקום רחוק מאיתנו,

ואנחנו משלמים את המחיר.

 

בדצמבר תל אביבי קולנוע מיושן

בסרט Imagine בפני קהל קטן

השעון נעצר בשמונים ושמונה עלינו.

שם אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט,

על רכבת להודו, מסע אל האמת,

היא סיפרה עליהם – ואני חשבתי עלינו.

כמו שלנון היה אמרה, כמו שג'ון איננו

 

בהמולה היא נשארה על הרציף, המון סגר עליה.

היא ידעה, שהרכבת שנסעה, לקחה אותו מסיפור חייה.

 

איך רכבות נוסעות, רכבות באות, עמוסות מטען בחושך

וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.

רכבות לוקחות אותך, אותי, למקום רחוק מאיתנו,

ואנחנו משלמים את המחיר.

 

בתוך המזוודה שלך אולי יש עוד תקווה, אולי אי שקט

בשלי – יש את המוזיקה שלו ועוד תמונה עצובה מסרט…

 

איך רכבות נוסעות רכבות באות עמוסות מטען בחושך

וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.

רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו,

ואנחנו משלמים את המחיר.

  1. ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון בניו יורק.
    זה היה רגע דרמטי, מאותם רגעים שבהם מצטלבים חייהם של רבים, זרים זה לזה, והרגע האחד הזה קושר אותם בקשר שרק בדיעבד אפשר להבין את משמעותו. את הרגע הזה בדיוק מתאר דני רובס בשיר "רכבות 68-80-88". רגע הפרידה של לנון מסינתיה (1968) והרגע בו נרצח (1980)– אלו הנקודות שבהן חייו ומותו של ג'ון לנון הופכים, במבט לאחור, למטאפורה לחייו רובס עצמו (1988). דצמבר ניו יורקי מתחבר בשיר הזה לדצמבר תל אביבי, והרכבות מפגישות ומפרידות בין אנשים גם שם וגם כאן. 

    ובדצמבר אשדודי קר, על לוח מודעות עירוני, הכריזה

    מודעה גדולה על הופעה חיה של ג'ון לנון באיצטדיון רמת גן. 

          

     

     

 

 

———————————————-

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————————-

 

טיול שנתי עם מורֶה בטלן ומורָה בנעלי עקב

שיחה בין מולי שפירא לספי בן יוסף, בתכנית "בילוי נעים" בגלי צה"ל, 20.11.09, על הטיול השנתי. לשיפוטכם.

 

מולי שפירא: "ראיתי איזה כותרת בעיתון, שוקלים להפסיק את הטיולים השנתיים עם שינה בלילות, מפני ש(…)  עכשיו פשוט שותים אלכוהול, וזה מסוכן ומתחילים אלימות,  ועניינים…"

ספי בן יוסף: אז לבטל את הטיול השנתי? אז בוא נבטל את הלינה של הילדים בבית שלהם,כי גם בבית הם שותים, ובוא נבטל בכלל את הלימודים בבית הספר,  מכיוון שהם שותים גם לפני הלימודים ואחרי הלימודים, ולפעמים גם בהפסקות! מה הקשר של הדברים האלה? טיול שנתי זה טיול שנתי, התנהגות קלוקלת, של ילדים ומוריהם – שלא יתחמקו מאחריות –  זאת התנהגות קלוקלת, זו הבעיה של המורים, שילכו לפתור אותה! ולא לבטל טיול שנתי! לטיול שנתי אין ערך מול שתיית האלכוהול או אי שתיית האלכוהול. זה לא ה'ג'וב של הטיול השנתי. הג'וב של הטיול השנתי זה להוציא את הנערים ואת הנערות – את התלמידים שלנו – להוציא אותם לארץ ולהראות להם איך הארץ הזאת נראית. זה התפקיד של טיול שנתי. שלא ייספרו סיפורים. יש אלכוהול? אז שלא ינצל איזה מורה בטלן, שבמילא לא אוהב לצאת לטיול, או איזה מורה, שלא יוצאת מנעלי העקב שלה ולא יורדת מהאוטובוס כשהולכים לבקר באיזשהו אתר, כן, הן יושבות בצד ולא עושות כלום, אז במחילה שיטפלו בתלמידים שלהם, ולא שיבטלו את הטיול השנתי!"

 

ועוד משהו לשיפוטכם:

תיאור חוויות הטיול השנתי ומסיבת הלילה ממקור ראשון – תלמידי כיתה י': http://www.elsf.net/blog.php?b=44

ידיעה במקומון האילתי "ערב ערב" – אלכוהול וסמים:  http://www.ereverev.co.il/article.asp?id=5639

 

———————————————–

אתר הבית שלי: www.balashy.com