Category Archives: ספרות

ספרים ומספרים – עוד מילה על הצעת החוק

כמו שקורה בהרבה רשימות של אסתי סגל, אני מוצאת את עצמי מסכימה לכל מילה שלה. רציתי להגיב על הרשימה "ספרות ותחרות – הממונה על ההגבלים מול ניצן הורוביץ", אבל התגובה הייתה ארוכה מידי ובינתיים הרשימה נדחקה אל הארכיון. התוצאה היא הרשימה הזו.

 

1.    מאז ומתמיד ספרים היו עניין מסחרי. אלא שפעם נהגו להצניע את העובדה המצערת למדי הזו, ובחלון היו מניחים לראווה ערכים תרבותיים שונים. "עם עובד" הוציאו ספרים שגם פועלים יכולים לרכוש, "שוקן" תמכו בעגנון, "דביר" עסקה ב"חינוך לאומי מתוקן על יסודות אנושיים כלליים"‏‏ ו"הקיבוץ המאוחד" התמקדה, כפי שנאמר עד עצם היום הזה באתר שלה, "בעיקר בספרים הקשורים לידיעת הארץ ולמחשבה ציונית וסוציאליסטית, ובספרי עדות ותיעוד מתוך הקיבוץ, אך טיפחה גם ספרות יפה – מקורית ומתורגמת – בשירה ובפרוזה, וכן ספרי ילדים איכותיים". אלו היו ימים שבהם ספרים היו קשורים לספרות ולתרבות.

היום הספרות קשורה למספרים. יריד הספר הפך לשוק, ולא סתם שוק, אלא שוק קמעונאי. מדברים עליה במונחים של אחוזים, מכירות, בעלויות צולבות, יחצנות, הנחות, ומוכרים את אבא במאה. עוסקים בה אנשי שיווק והפצה, ואת ההחלטות מקבלים מנכ"לים וסמנכ"לים ועוד אחת, ממונה להגבלים עסקיים. הספרים נמכרים בדוכנים ובבאסטות בשוק, והמבצע הבא יהיה ספרים במשקל.

ייתכן שהצעת החוק שמריץ ניצן הורוביץ איננה מושלמת. יכול להיות שאפשר לעשות יותר, או אחרת. יש אפשרות שהיא תגרום נזק ל"שוק הספרים", שיקנו פחות ביותר, ואולי, רחמנא ליצלן, היא תביא לפשיטת רגל של הוצאת ספרים זו או אחרת. ייתכן שמרבית הסופרים ימשיכו לפשוט יד. יכול להיות. קשה לדעת. דבר אחד בטוח, היא כבר החזירה אל השיח הזה את המילים "תרבות", "ספרות", "איכות" ועוד כהנה וכהנה מילים נשכחות. היא הזכירה לכולם, ש"העולם" איננו בהכרח אמריקאי וקפיטליסטי בלבד, אלא יש בו גם "אירופה" אחת, מהסוג הישן והטוב. אירופה שיש בה ארצות שתומכות – ממש כך – בספרים ובסופרים. היא מזכירה לנו ש"היד הנעלמה" איננה חזות הכול, ולפעמים צריך גם יד מכוונת, שכל ישר ולב מרגיש.

אסתי סגל מתמצתת את הצעת החוק:

1. גמול הולם לסופר הישראלי: לפחות 8% מהמחיר המומלץ

2. חובת הדיווח: כל חצי שנה דיווח של המו"ל לסופר (על מצב מכירות ספרו)

3. גמול הולם למו"ל ולשותפים ביצירה: בשנתיים הראשונות יקבל המו"ל 50%, 60% מהמחיר המומלץ.

4. הגבלת הנחה: בשנתיים הראשונות עד 15% הנחה בלבד.

5. שבוע הספר ומועדים נוספים – עד 25% הנחה (כדי להחזיר את הכבוד לשבוע הספר)

6. איסור עידוד מכירה: יאסר על המו"לים לתגמל חנויות ויאסר תגמול למוכרים על קידום ספרים מסויימים.

7. הגבלת בעלות צולבת: תיאסר בעלות צולבת של רשת חנויות והוצאת ספרים.

 

משמעותו של הסעיף הראשון הוא שההנחה על ספר, אם תהיה, לא תבוא על חשבונו של הסופר. וכך, יוסי שריד לא יקבל שקל אחד (1 ₪) על כל עותק מספרו החדש, לפי עדותו ב"הכול דיבורים" עם רזי ברקאי. סעיף 3 מוסיף לכך את שאר העוסקים במלאכה: המו"ל – ונקווה שבכך גם העורכים והמתרגמים. הסעיף הרביעי והחמישי מבקש גם מהקונים להשתתף במאמץ. שני הסעיפים האחרונים באים לשים גבול למי שאין לו גבולות.

1.    קרוב לוודאי שבעוד זמן קצר – אולי שנה, אולי יותר – כל הדיון הזה יעסוק בספרים שיופצו כספרים אלקטרוניים. הטכנולוגיה, כידוע, קיימת מזמן, והיא מחכה רק לרגע שאמצעי האבטחה ישתכללו באופן שאפשר יהיה להפיץ ספר אלקטרוני לכל קונה מבלי שהספר יהפוך בתוך שתי שניות לנחלת הכלל – תוך הפרה של זכויות היוצרים. יש להניח שבכול מקרה תיפתח אז חזית חדשה, אל מול הקוראים במקום מול חנויות הספרים והמפיצים. אולי המודל יהיה אחר לגמרי, ויתבסס על תרומות הציבור, בדומה למודל של וויקיפדיה. הקורא יקרא ויחליט אם לשלם וכמה. אולי יהיו טכניקות תשלום אחרות. יכול להיות שהצעת החוק של ניצן הורוביץ מתכוננת למלחמה של מחר באמצעים של יום אתמול.

 

 

——————-———————-

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————————

 

טיול שנתי עם מורֶה בטלן ומורָה בנעלי עקב

שיחה בין מולי שפירא לספי בן יוסף, בתכנית "בילוי נעים" בגלי צה"ל, 20.11.09, על הטיול השנתי. לשיפוטכם.

 

מולי שפירא: "ראיתי איזה כותרת בעיתון, שוקלים להפסיק את הטיולים השנתיים עם שינה בלילות, מפני ש(…)  עכשיו פשוט שותים אלכוהול, וזה מסוכן ומתחילים אלימות,  ועניינים…"

ספי בן יוסף: אז לבטל את הטיול השנתי? אז בוא נבטל את הלינה של הילדים בבית שלהם,כי גם בבית הם שותים, ובוא נבטל בכלל את הלימודים בבית הספר,  מכיוון שהם שותים גם לפני הלימודים ואחרי הלימודים, ולפעמים גם בהפסקות! מה הקשר של הדברים האלה? טיול שנתי זה טיול שנתי, התנהגות קלוקלת, של ילדים ומוריהם – שלא יתחמקו מאחריות –  זאת התנהגות קלוקלת, זו הבעיה של המורים, שילכו לפתור אותה! ולא לבטל טיול שנתי! לטיול שנתי אין ערך מול שתיית האלכוהול או אי שתיית האלכוהול. זה לא ה'ג'וב של הטיול השנתי. הג'וב של הטיול השנתי זה להוציא את הנערים ואת הנערות – את התלמידים שלנו – להוציא אותם לארץ ולהראות להם איך הארץ הזאת נראית. זה התפקיד של טיול שנתי. שלא ייספרו סיפורים. יש אלכוהול? אז שלא ינצל איזה מורה בטלן, שבמילא לא אוהב לצאת לטיול, או איזה מורה, שלא יוצאת מנעלי העקב שלה ולא יורדת מהאוטובוס כשהולכים לבקר באיזשהו אתר, כן, הן יושבות בצד ולא עושות כלום, אז במחילה שיטפלו בתלמידים שלהם, ולא שיבטלו את הטיול השנתי!"

 

ועוד משהו לשיפוטכם:

תיאור חוויות הטיול השנתי ומסיבת הלילה ממקור ראשון – תלמידי כיתה י': http://www.elsf.net/blog.php?b=44

ידיעה במקומון האילתי "ערב ערב" – אלכוהול וסמים:  http://www.ereverev.co.il/article.asp?id=5639

 

———————————————–

אתר הבית שלי: www.balashy.com

 

דזירה, חתרנית בלתי נלאית

בפעם הקודמת שקראתי אותו, הייתי קוראת ספרים כפייתית חסרת אבחנה בת שתים עשרה, שרומנים של הוצאת עמיחי היו המעדן המועדף עליה. לימים גדלתי והפכתי לקוראת ספרים כפייתית וחסרת אבחנה באותה מידה, רק מבוגרת יותר. מה פירוש "חסרת אבחנה"? אולי הכוונה היא למי שמעדיפה לקרוא רומן היסטורי על פני ספר ההיסטוריה עצמו, ואשר תוהה לא אחת אם ההיסטוריה של הרומנים איננה מדויקת יותר מזו של ספרי ההיסטוריה המלומדים. לא משום שכותבי הרומנים ערכו בהכרח "תחקיר מדוקדק" (צירוף הגורר איתו פיהוק רחב), אלא דווקא משום שמילאו את החסר ממוחם הקודח, פרטים שהפכו את ההיסטוריה לחיה, נושמת ואף בועטת.

כהכללה, לא גסה בכלל, ניתן לראות כי פרטים אלו, שלעיתים נרקמו בתפרים עדינים ושקופים אל תוך המאורעות הגדולים (מלחמות, על פי רוב) היו אלו שהקימו לתחייה את העבר והפכו אותו לחלק אינטגרלי של ההווה. בדרך כלל, הייתה זו עבודתן של סופרות- נשים.

כל ההרהורים המשמחים האלו עלו בי כאשר שבתי לקרוא בספר דזירה של אנמארי סלינקו, שיצא בהוצאת עמיחי ב-1951, בתרגומו היפה של יצחק הירשברג. את העטיפה צייר מ. אריה, שטרח להציב את דזירה עצמה בחזית, בעוד נפוליאון נאלץ להציץ מאחוריה. מן הסתם זה מכר היטב את הספר, אבל כיום נוספות לזה משמעויות חדשות.

דזירה בחזית. ציור: מ. אריה

 "סבורה אני, שקל לה יותר, לאישה, להשיג דבר מה אצל גבר, כאשר יש לה חזה עגול". במילים אלמותיות ומשובבות נפש אלו נפתח הרומן, שלמרבה ההפתעה התברר לי, בקריאה מחודשת, שאיננו אלא רומן חתרני המאיר את ההיסטוריה הגברית – כלומר, את ה- HisStory של נפוליאון ובני תקופתו – באור מגוחך, משעשע ואינטליגנטי מאוד.

האירועים הדרמטיים, שטלטלו את צרפת ואירופה ושינו אותן ללא הכר, מתוארים מזווית הראייה של דזירה – בת ארבע-עשרה בפתיחת הספר – זווית ראייה בורגנית- נשית, המתבוננת באירועים ההיסטוריים קודם כל דרך פריטי הלבוש (ויחד איתו המרכבות, הארמונות, התכשיטים וכיו"ב). לכאורה, זו התבוננות ש"מחמיצה את העיקר" – את חשיבותם של המהלכים ההיסטוריים, כמו גם את השאפתנות הפוליטית של נפוליאון והסובבים אותו, כולל זו של בעלה של דזירה, האהוב עליה כל כך, ז'אן באפטיסט. אבל, למעשה, היא בונה השקפת עולם אלטרנטיבית שיש בה ערכים אחרים ופרופורציות אחרות: "מה משעממות הן בשבילי כל 'הסעודות המשפחתיות האינטימיות'  האלה, שיוסף (בונפרטה) נהג לערוך, כפעם בפעם, לכבודו של איזה ציר, גנרל או שגריר. סעודות משפחתיות, הנערכות רק כדי לחקור אי-אלה סודות פוליטיים שמאחורי הקלעים ולשלחם, בעודם חמים, במכתבים ארוכים לנפוליאון, הנמצא עתה בדרכו למצרים". אומרת דזירה וחושפת את הצביעות והשאפתנות ללא קץ השולטות בצרפת. וכך היא מתארת את לבושו של נפוליאון בעת הכתרתו לקיסר: "נפוליאון היה לבוש בגדים מקטיפת ארגמן, וכאשר ירד ממרכבתו, ראינו, שהוא לובש מכנסי קפלים רחבים ופוזמקאות משי לבנים, מרוקמים באבני חן. בתלבושת הזאת עשה רושם מוזר ביותר, כאילו התחפש: גיבור של אופרה בעל רגליים קצרות מדי, מדוע זה מכנסי קפלים ספרדיים, נפוליאון, מדוע מכנסי קפלים?".

זה לא רק עניין של טעם לקוי. דזירה מתבוננת בקיסר החדש אבל זוכרת עדיין את הגנרל הלבוש מדים בלויים, שלווה ממנה 98 פרנק כדי לרכוש מדים חדשים לפני שיצא לפאריס כדי לקדם את שאיפותיו הצבאיות (לכבוש חבל ארץ איטלקי ולמלא את קופת האוצר הריקה). זה הפער, הקיים לאורך הרומן כולו, המאיר באור אירוני ומגחך את העולם הגברי העסוק בדבר אחד בלבד: כיבוש (טריטוריאלי), כיבוש (פוליטי) וכיבוש (מעמדי). כיבוש נשים, דרך אגב, לא נכלל כאן. הנשים הן רק אמצעי להשגת המטרות האחרות. כך נישא יוסף בונפרטה (האח הגדול) לז'ילי, אחותה של דזירה, בעבור הנדוניה שלה, וכך מפר נפוליאון את הבטחת הנישואין לדזירה כדי לשאת את ז'וזפינה שתפלס לו דרך פוליטית, וכך הוא נפטר ממנה בטקס משפיל של גירושין פומביים ברגע שהיא עומדת בדרכו.

מדוע מכנסי קפלים ספרדיים, נפוליאון?!

 

המבט הנשי המפורט, המתמקד בפרטי הלבוש, הופך את "העיקר" הגברי הזה לטפל, ומאפשר למחברת לספר את החלקים החסרים בספרי ההיסטוריה, אלו העוסקים בחולשות האנושיות הקטנות והגדולות (הדרך בה היא מתארת את ז'וזפינה היא לא פחות מאשר מכמירת לב), של האנשים ש"עשו את ההיסטוריה", וזאת מבלי להיזקק להסברים פסיכולוגיסטיים מיותרים. זהו מבט הנשלח מן השוליים אל המרכז, אבל עצם קיומו הופך את היוצרות: החשוב נראה לפתע שולי, והשולי חשוב.

אין בספר הזה סולידריות גברית. היא נרמסת תחת השאפתנות הפוליטית שאינה יודעת גבולות, תרתי משמע. לעומת זאת יש בו לא מעט שותפות-גורל נשית, של אלו המכונות "ילדתי הקטנה" גם כשהן כבר אימהות לילדים גדולים. דזירה אמנם אינה יודעת דבר על שבדיה, מלבד העובדה שיש בה "שכבות קרח ירוקות" שלא ברור לה היכן בדיוק הן צפות, ואין לה מושג היכן נמצאת פינלנד, אבל היא יודעת שחיוכה של מרי-לואיזה, כלתו האוסטרית החדשה והצעירה עד מאוד של נפוליאון, מסתיר שנאה לאיש שנשא אותה משיקולים מדיניים. כמו כן היא יודעת, בדיוק באותו אופן, שהעובדה שהיא עצמה הפכה ליורשת העצר השבדית לא תסב לה אושר רב. בתו של סוחר המשי ממארסיליה, שגדלה בבית רפובליקני וחזתה בדם הנשפך בשעת ההוצאות להורג בתקופת המהפכה, רואה את מה שהקיסר נפוליאון לעולם לא יוכל לראות: שהסיסמה "חירות, שוויון ואחווה" כבר נטבעה בתודעת בני האדם, ומשום כך תקופת קיסרותו, על הקורבנות הרבים שהיא גובה בשדות הקרב, היא זמנית.

 

ז'וזפין אשת הקיסר: לבושה תמיד לבן

יותר מכל יודעת אנמרי סלינקו לספר סיפור. הדמויות שלה חיות ונושמות, טרגיות או מצחיקות, בועטות או נכנעות, אבל תמיד אנושיות מאוד. הדרך בה מתוארת אמו של נפוליאון נוגעת ללב במיוחד. האם, היושבת "על הספה ברגליים מפושקות, כשגופה נרכן קדימה, כמו איכרה, שהנה עייפה מאד והיכולה להרשות לעצמה רק רגע של מנוחה", פונה לדזירה כדי שתבקש מנפוליאון לבטל את החלטתו להוציא להורג את אחד הדוכסים. "גנרל ברנאדוט", היא פונה אל בעלה של דזירה, "היודע הוא את משמעותו של ביצוע פסק הדין הזה?", ובעוד הוא מציג את הצדדים החוקתיים של המעשה, היא אומרת, "רצח! משמעותו הוא רצח שפל ביותר… אינני רוצה שנאפוליאונה שלי יהיה לרוצח…". אלא שדזירה נכשלת במשימתה, ואילו האם מענישה את בנה בכך שאיננה מגיעה לטקס בו הוא מכתיר את עצמו לקיסר. באופן זה הופכת המחברת את עצם האמהוּת ברומן לייצוג של אנושיות– זו המתמצה בערכיה הנעלים של המהפכה.

אמו של נפוליאון: ברגליים מפושקות, כמו איכרה

 

 

 

  

  

  

  

  

  

 

את כל הדברים האלה לא יכולתי לראות בנעורי. מן הסתם קסמו לי החלקים הרומנטיים, שגם הם נעדרים, כמובן, מכל ספרי ההיסטוריה. אבל נעלמו ממני השנינות, האירוניה והחתרנות שהיא מייצרת.  אבל בשביל זה יש חנויות של ספרים משומשים, בהם ניתן לקנות תמורת 45 ₪ ספרים של הוצאת עמיחי.

 

אתר הבית שלי: www.balashy.com

מי באש ומי במים

גם מי שכמוני, איננו אדם מאמין ורואה עצמו אפיקורס מוחלט, נמלא חרדה ופליאה והתפעלות מהטקסט של הפיוט המיוחס לר' אמנון ממגנצא, "ונתנה תוקף", המתאר את יום הדין – בו עומדים זה מול זה האדם ואלוהיו. את הפיוט היפה הזה ליום לכיפורים הלחין (בין היתר) יאיר רוזנבלום. הלחן של רוזנבלום, שנכתב לזכר חברי בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור מוסיף לפיוט האמוני רבדים חילוניים אישיים, פוליטיים והיסטוריים מודרניים. השיר זכה לביצועים רבים, אבל הביצוע של חנן אלבלק מצליח לשלב בין הפרשנות הדתית-אמונית לבין זו החילונית:

 

בעקבות מותם של יובל והראל, שני חיילים הנושאים שם אחד, שנפלו במלחמת לבנון, כתב עמנואל צבר את השיר "ברית דמים", הידוע גם כ"על דעת המקום". השיר הזה שואל מתפילות יום הכיפור את המשפט "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה" ומעניק להם משמעות חתרנית ומתריסה, המנוגדת לקבלת הדין של ר' אמנון ממגנצא. יאיר רוזנבלום הלחין גם את השיר הזה, והקירבה המוסיקלית בין הלחן הזה ללחן של "ונתנה תוקף" הופכת אותם לשני פרקים ביצירה אחת. הביצוע המצמרר והמדהים של מירי אלוני מעניק לשיר תוקף נוסף של שיר מחאה.

 

לאונרד כהן, בשירו "מי באש" (Who by Fire), מתכתב באופן חופשי גם הוא עם "ונתנה תוקף", והופך אותו לתיאור אישי של יום הדין, תיאור אפוקליפטי ואירוני:

 

המקור: אמנון ממגנצא

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

לאונרד כהן

And who by fire, who by water,

Who in the sunshine, who in the night time,

Who by high ordeal, who by common trial,

Who in your merry merry month of may,

Who by very slow decay,

And who shall I say is calling?

 

שלושה שירים, יום כיפורים אחד. גמר חתימה טובה

 

 

————————————

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————–

100 הספרים שתקחו אתכם לחוף הים, או שלא

בכל שבוע, בימי שני, היינו מתכנסים במרפסת של סמדי. אחותה הייתה בלהקת פיקוד ההדרכה (!), שסולניה היו רותי נבון ויוני נמרי. סמדי הייתה עורמת לפנינו גלויות ריקות, ואנחנו, בסולידריות ונאמנות עיוורת של ילדים בני 12, היינו ממלאים אותן ברשימת השירים של מצעד הפזמונים העברי. את שירי הלהקה היינו, כמובן, שמים בראש. אחר כך היינו מלקקים בולים, מדביקים, וסמדי הייתה שולחת. אין פלא, לכן, שהלהיט הגדול של הלהקה היה השיר "כל מה שרציתי".

ככה התמכרתי לרשימות דירוג מכל הסוגים, ובמקביל, ומבלי לחוש שיש סתירה בין השניים, הבנתי מה ערכן.

 ידיעה קטנה בעיתון הארץ מספרת כי רדיו NPR  האמריקני פרסם לאחרונה רשימה של 100 הספרים לקריאה על חוף הים. לא ספרי טיסה ספרי שיזוף.

מה שיפה ברשימה הזו, היא העובדה שמדורגים בה, זה לצד זה, ספרים חדשים, יחסית, וספרים ישנים, שלא לומר קלאסיים. כך, למשל, בראש הרשימה אפשר למצוא את ספרי הארי פוטר, ומיד אחריהם ספרה של לי הארפר, "אל תיגע בזמיר". במקום השישי "גאווה ודעה קדומה" של אוסטין, ואחריו "גטסבי הגדול" של פיצג'רלד. הקלברי פין של מרק טווין ניצב במקום ה-22.

אני מניחה, שהסקר נעשה בשיטה מתקדמת יותר מאשר משלוח גלויות דואר. אבל הרשימה מעלה שאלות מסקרנות יותר: למשל, מי לוקח איתו את "מאה שנים של בדידות" של מרקס (מקום 33) לחוף הים, וקורא אותו בין אלפי המתרחצים המפזרים עליו חול ומשחקים מטקות מעל ראשו? והאם "לוליטה" (מקום 58) הוא אכן הספר הנכון לקרוא כשאתה מוקף ילדות בחוטיני? ומי קורא את "פראני וזואי" של סלינג'ר דווקא בימים האופטימיים, כחולי השמיים וזהובי החול, של החופשה שלו?

הרשימה הזו גרמה לי להתחיל רשימה משלי, של ספרים שאקח איתי לחופשה המשפחתית אליה ניסע דווקא באחד בספטמבר – לצרפת. במקרים כאלו אני לוקחת איתי ספרים שהתרחשו במקום אליו אני נוסעת. הפעם, כך נראה לי, אקח איתי את "דזירה" ואת "אנג'ליק והמלך", אם אצליח לנער מהם את האבק שצברו על המדף ההוא, שכוח האל, שבו נמצאים הספרים שאני גוררת איתי מגיל 12-13. סימנון, האהוב עלי מאוד, לא מתאים לי לרוח הקלילה שבה אני מקווה לבלות את החופשה. אולי אקח גם את "מלך פאריז", של אנדור, שמתאר בצורה משעשעת (אם כי לא בהכרח מדויקת) את חייו של אלכסנדר דיומא האב.

         

 

 

אני שוקלת ברצינות רבה לקחת גם את "ילדות למופת" ואת "תעלוליה של סופי" של הרוזנת סופי דה סגיר, רק כדי לבדוק, במבט לאחור, אם שטיפת המוח החינוכית שלה אכן הצליחה להפוך אותי לאדם טוב יותר, וכמשקל נגד (!) את "ז'וסטין, או ייסוריה של המידה הטובה" של המרקיז דה סאד…

 

              ן                               

 ז'וסטין                                                סופי                                                

 

——————————————–

אתר הבית שלי: www.balashy.com

——————————————-