Category Archives: ספרות

האין הוא

האין הוא

 

 

הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.

וְהִיא לֹא תִּשְׁתַּנֶּה

גַּם אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית

וְהָרְבִיעִית.

 

לֹא,

בְּנִי הַמֵּת

לֹא

כָּל הַזְּמַן אִתִּי

גַּם לֹא

רֹב הַזְּמַן.

 

כֵּן,

אֲנִי מֵבִין

שֶׁהַשְּׁאֵלָה מֶטָפוֹרִית

וְאַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁהוּא 

בַּנֶּפֶש הוֹמִיָּה שֶׁלִּי,

אַךְ צַר לִי לְאַכְזֵב, הוּא

לֹא.

 

צָרִיךְ הַרְבֵּה כֹּחַ

סֵבֶל לִשְׁמֹר אוֹתוֹ

בְּתוֹכִי

וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתּוֹעֶלֶת

שֶׁהַשְּׁמִירָה שֶׁלִּי הֵבִיאָה

בְּחַיָּיו

וּמַה הִיא תּוֹעִיל עַכְשָׁיו?

 

וְהַסִּימָנִים שֶׁאַתְּ מַצְבִּיעָה

עֲלֵיהֶם

לֹא קְשׁוּרִים לָעִנְיָן:

קְמָטִים יֵשׁ גַּם לַאֲחֵרִים

וְקָרַחַת הָיְתָה לִי בְּגִיל

שְׁלֹשִׁים.

 

אֲנִי מַסְכִּים

שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת

מַשֶּׁהוּ בַּכְּתֵפַיִם

הַשְּׁחוּחוֹת כְּלַפֵּי

הָאֲדָמָה, 

עֲלֵיהֶן אֲנִי מַרְגִּישׁ

מַשָּׂא כָּבֵד

 

אַךְ בְּבִטָּחוֹן

אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר לָךְ

שֶׁזֶּה לֹא הוּא,

אוּלַי, זֶה

הָאֵין הוּא.

 

השיר הזה, שכתב גיורא פישר על בנו, מרום, שנפל בקרב בג'נין, איננו זקוק למילים נוספות. ובכל זאת אגיד משהו על הדיוק המופלא, הבלתי אפשרי, שבבחירת המילים, בהנחתן זו לצד זו כך שיתנגשו זו בזו ויתמזגו זו בזו עד שידעו לספר באופן המדויק ביותר את התחושה הזו, של האֵין, של החֶסֶר שהוא פתאומי לעד.  
ועל ספר השירים היפה שכתב גיורא פישר, שכותרתו "אחרי זה", אכתוב בנפרד.

 

 

סלינג'ר, הלא הוא סימור גלאס

 

יום נפלא לדגי הבננה

הדמות האהובה עלי ביותר מכל הדמויות שברא סלינג'ר איננה זו של הולדן קולדפילד. הגיבור האמיתי שלי הוא סימור, או See-More, כפי שקוראת לו סיביל ב"יום נפלא לדגי הבננה". סימור גלאס, השביר כמו זכוכית דקה ושקופה, הרואה את מה שאין לראות בעין, שמאס יום אחד בהבלי העולם הזה וירה בעצמו מול עיניה העצומות של מיוריאל, אשתו, הוא הוא הדמות האהובה עלי עד מאוד.

כמו הממונה על הסוסים של הדוכס מו מסין, בסיפור הפותח את "הרימו את קורת הגג, נגרים", סימור גלאס רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני, עד שהוא שוכח את הפרטים הטפלים, כמו צבע הסוס או מינו. "הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם" (עמ' 10, תרגום: רחל פן).

סימור, כמו סלינג'ר עצמו, שברא אותו בצלמו ובדמותו, הוא אנטי-גיבור אנטי-אמריקני, משום שכל מהותו מתנגדת למהות האמריקנית, זו המוחצנת ומחצינה, המסתכלת על החוץ ומשדרת רק החוצה. הוא רומנטיקן, לא ציניקן. עולמו של סימור הוא עולם הפְּנים, העולם הישן, האירופאי, המחובר למשוררים כמו היינה וגיתה. זהו עולם המסומן בכחול של אוקיאנוס, שאין גבול למעמקיו הנסתרים. גבולותיו שבירים. הוא מסתובב בעולם בלי עור, חשוף לגמרי, כמו חשופית המחפשת מחסה. מגעיו עם אנשים צורבים באין-עור שלו, והשמש הצהובה של פלורידה חורכת אותו.

 

סלינג'ר, פורטרט

 

זהו סימור, שאחיו באדי מתאר אותו כך: "הוא היה ללא כל ספק כל הדברים האמיתיים: החד קרן שלנו בעל הספים הכחולים, זכוכית הבעירה שלנו בעלת העדשה הכפולה, היועץ הגאוני שלנו, המצפון הנייד שלנו, הממונה על המסחר שלנו, והמשורר האחד והגדול שלנו". ולבסוף הוא אומר: :הוא היה גם 'הטיפוס המסתורי' וה'בלתי יציב' שלנו, הידוע למדי לשמצה" (עמ' 60).

בהיותו בן 31 נפטר סימור מעולו של העולם הזה. לסלינג'ר זה לקח שישים שנה נוספות.  

  

  

  

  

——————————————— 

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————————

 

השקרים האחרונים של הגוף

אין להאמין לסופרים, הספרות מפנטזת. כל מה שכתוב פה אינו אלא בדיה.
בעלי הפציר בי שאם בכוונתי לכתוב את הסיפור הזה, אקדים ואבהיר זאת. הנוסח שהציע היה שונה מעט, שונה מאוד בעצם, אבל בכל מקרה הבטחתי שככה אפתח.
עודד בעלי עורך דין. אהבה רבה הוא אוהב אותי, את בנינו ואת אורח חיינו; ואני שאוהבת ומכבדת אותו יותר מכול, מקבלת ברוח טובה את עצתו, ולהסיר כל ספק אדגיש עוד:
אף דמות מהדמויות המופיעות בעלילה זו, כולל אותי, אינה מהלכת במציאות. הגוף הראשון אינו גופי, והמאורעות המסופרים פה לא קרו לי או לאיש ממיודעי.
האמת היא שלאף אחד לא עוללו כלום, ושאני לא עוללתי כלום ותמיד-תמיד ישבתי בשקט.
בקיצור, האמת היא שכלום-כלום-כלום לא קרה.
אולי רק יכול היה לקרות.
 
(הפתיח לרומן "השקרים האחרונים של הגוף", גיל הראבן)
 
הפתיח הנפלא והמצמרר הזה של "השקרים האחרונים של הגוף" של גיל הראבן מתמצת את הרומן כולו בקפסולה אחת קטנה ומזוככת, שאיננה אלא וואריאציה מרתקת על ההצהרה המשפטית הקלישאית לפיה "כל קשר בין ההתרחשויות לבין המציאות מקרי בלבד". הוא נפלא כשקוראים אותו בהתחלה, ועדיין נדמה שאין כאן אלא פרודיה משעשעת על הקלישאה המשפטית, אבל הופך למצמרר לאחר שמסיימים לקרוא את הרומן ומבינים את משמעויות העומק שלו לאור ההתרחשויות המתוארות. רק אז מתברר שיש כאן תעתוע כואב ומבריק כאחד, שיש פה הצהרה ארס פואטית אך גם הבנה מכאיבה של אלינור, המְסַפּרת ברומן.
במשך חצי שנה אונס באכזריות הדוד ארון גוטהילף, פרופסור ידוע להיסטוריה, שנושא מחקרו העיקרי הוא היטלר, את אחייניתו אלישבע, מכניס אותה להריון ושולח אותה לבצע הפלה. זה איננו אונס "סתם". יש מאחוריו אידיאולוגיה מחקרית: הדוד המפורסם, המבקש להתחקות אחרי מקורות הרוע, עושה זאת בין היתר על ידי שחזור של מעשיו של המרקיז דה סאד, ומשתמש לשם כך בגופה של הילדה. מי שמגלה את מעשיו היא אלינור, אחותה. לימים, לאחר שאמם מתאבדת ואביהן נוטש אותן, היא נאלצת לאשפז את אחותה. בבגרותה, לאחר שאלישבע מתנצרת ועוברת לגור בארה"ב, ואילו היא עצמה נישאת לגבר המושלם, נראה כי שתיהן הצליחו לצאת מן הגהנום אל גן העדן. אבל אז חוזר ומופיע בחייהן הנחש, בדמותו של הדוד ארון גוטהילף.
הרומן מתנהל על שני צירים: הציר האחד משרטט את הגוונים השונים של הרוע, את הוואריאציות השונות שלו, הנעות בין היטלר, דרך המרקיז דה סאד ועד גוטהילף. לרוע האנושי התגלמויות רבות, המחייבות היררכיה של חזק וחלש, משפיל ומושפל. ההתגלמויות הנוראיות במיוחד הן אלו העוטפות עצמן במעטפת של אידיאולוגיה – כלומר, מעטפת של מילים, הבאות לכסות על הרֶשע ולהפוך את מציאותו ללגיטימית, עד שהן רואות בו מעשה הכרחי. בכך אין הבדל אם הרוע מתגלם בצורתו הכללית, הפוליטית, או אם הוא מתגלם באישי ובפרטי. פרופסור גוטהילף חוקר את דמותו של היטלר ואף כותב על כך ספר, מתחרט על כך ואחר כך מבלה שנים רבות בכנסים והרצאות בהם הוא מסביר את עמדתו ואת "הטעות" העומדת בבסיסה. באופן זה מצביעה הראבן, באמצעות בת דמותה הבדויה, אלינור, על כך שהמילים יכולות להפיץ את הרוע, אבל אין דרך בעולם בה מילים – כולל הרומן הזה – יכולות למחות את תוצאותיו.
זהו הציר השני של הרומן – הציר הארס פואטי, העוסק בקשר בין מילים למציאות ובערבוב בין בדיה למציאות. אירוע שהתרחש בעבר הופך לזיכרון, ואילו הזיכרון עצמו הוא לעולם בדיה, מאחר שהוא לעולם מיוצג על ידי מילים המשחזרות אותו. מעשה האונס הוא הממשות היחידה, אבל מכיוון שהתרחש בעבר הוא הופך לשורה של סיפורים, שורה של בדיות: הסיפור שמספר גוטהילף, שהוא סיפור של השתעבדות לשטן וחרטה, הסיפור שמספרת בת שבע, שהוא הסיפור הנוצרי על מחילה, והסיפור של אלינור, שהוא הסיפור של הנקמה. כול הסיפורים הם אמת ושקר במידה שווה ומתעתעת, שכן הנפש אינה יכולה להכיל את האמת ובוראת לה, לכן, שקר של גן עדן עשוי ממילים: "לפני הכול צריך לנטוע גן עדן", אומרת אלינור בתחילת הפרק הראשון. זהו גן עדן עשוי ממילים, אותו צירוף מקראי המכיל בהכרח גם את הנחש, "כי אין גן עדן בלי נחש".
לאורכו ולרוחבו של הרומן מתעתעת בנו הראבן, בין רוע לטוב, בין אמת לשקר, בין מציאות לבדיה. היא מתחילה כבר בשבירת הקונוונציות בפתיח "המשפטי" כביכול. לא המחברת הממשית היא המצהירה כאן על הפער בין הבדיה לבין המציאות כפי שנהוג, אלא דווקא המספרת הבדויה. בכך משחקת הראבן בנטייה הבלתי נשלטת כמעט של הקוראים, לזהות את המחבר עם המספר: מצד אחד היא מעודדת נטייה זו, ומצד שני היא שוללת אותה. והקורא אכן מתבלבל: האם הטענה לפי אף דמות "איננה מהלכת במציאות" מתייחס להיות הרומן בדוי – או שמא זו אבחנה פסיכולוגית המתייחסת לדמותה של אלישבע, שאושפזה לאחר האונס וגם כעת, בחייה החדשים, יש ספק מתמיד לגבי מידת החיבור שלה למציאות? אולי זו אבחנה המתייחסת לאלינור, המספרת, שככל שהסיפור מתקדם תוהה הקורא אם לא יצאה מדעתה?
האם האמירה "הגוף הראשון איננו גופי" מתייחס למונח הדקדוקי המתאר את הכתיבה בגוף ראשון של אלינור, או דווקא לאותו שטן בדמות אדם, פרופסור גוטהילף (כשמו הפרטי של ואגנר, שם שפירושו 'יעזור האל') שכותב את הספר "גוף ראשון, היטלר"? ואם כך הוא, האם העובדה שהיא מבקשת להפריד בינה לבינו איננה מעידה דווקא על הדמיון בין שניהם, שנוצר בגלל רגשי האשמה שלה, על כך ש"ישבה בשקט"? וכי אפשר היה אחרת?
לבסוף היא אומרת בפתיח: "האמת היא שלאף אחד לא עוללו כלום, ושאני לא עוללתי כלום ותמיד-תמיד ישבתי בשקט. האמת היא שכלום-כלום-כלום לא קרה. אולי רק יכול היה לקרות." עם סיום הקריאה תוהה הקורא, מהו אותו "כלום" שעוללו או לא עוללו? האם האונס? או שמא העונש? כי כן, האונס שקרה במציאות לא צריך היה לקרות, ואילו העונש שקרה בבדיה צריך היה לקרות, והכאב הוא על כך שהדברים מתרחשים במהופך. זהו גם כאבה של הסופרת, המודעת לכך שמילים לא בוראות מציאות, הן בוראות רק בדיה המתחזה למציאות.
כמו רעל מתפשט משכפל האונס את עצמו שוב ושוב באמצעות המלים והבדיה: העתקיו נבראים מחדש בגופה של אלינור, האחות מלאת האשמה, ובנפשו של עודד, הבעל הטוב המזדהה עם אשתו. הם מאיימים לפרק את ההגנות השבריריות והתיקון העדין שנרקם במשך שנים, אלו שקיבלו צורה של משפחה, בעל וילדים. הופעתו ההכרחית של הנחש עשויה אף היא ממילים: המילים המרכיבות את ספרו של גוטהילף, "גוף ראשון, היטלר", את הרצאותיו ואת נאומיו והצטדקויותיו. לכאורה, רק מעשה נקמה ממשי – ממשי כמו האונס עצמו – יכול לשמש תיקון. אלא שהמעוות לא יוכל לתקון, ואם כי הנקמה מתוארת בסוף הספר בפירוט רב, הרי שנגזר על הקורא לזכור את פתיחת הרומן, שבה כבר נאמר "אין להאמין לסופרים, הספרות מפנטזת. כל מה שכתוב פה אינו אלא בדיה" וגם "בקיצור, האמת היא שכלום-כלום-כלום לא קרה. אולי רק יכול היה לקרות." האונס עצמו נטבע בגוף, וכל השאר איננו אלא רק שקרים שהגוף מספר לעצמו על עצמו.
————————————————

פורסם גם באתר הבית www.balashy.com

סיפור על אהבה וחושך: המלך

באחד ממצעדי הדירוגים הבלתי נגמרים של העשור נבחר הרומן "סיפור על אהבה וחושך" לספר העשור. למרות הנטייה הכמעט-טבעית לזלזל בדירוגים מסוג זה, זו בכל זאת הזדמנות לקרוא שוב את הרומן היפה ומעורר המחשבה הזה, ולחשוב קצת גם על דירוגים והיררכיות.

המודרניזם עודד יצירת היררכיה, וקובעי הטעם שלו באו בדרך כלל מהאליטה החברתית והתרבותית: האקדמיה, על פי רוב. הפוסט מודרניזם ביקש לבטל את ההיררכיה של טוב ורע, גבוה ונמוך. הצירוף "למה מי אמר ש…", היה לביטוי המובהק של הפ"מ בעניין זה. אלא שמהר מאוד התברר, שה"עם" לא יכול בלי דירוגים, היררכיות וסולמות. וכך קרה, שעם ביטולה של הסמכות האליטיסטית עברה זו מהמיעוט אל ההמון (במובנה הטוב של המילה), כחלק משבירת המסגרות הכללית, הפלורליזם והדמוקרטיזציה של הערכים. אז גם למדנו, שכל הדירוגים וההיררכיות הם זמניים ותלויי מצב רוח, תקופה, זהות וטעם אישי.

עמוס עוז עצמו מציע מדרג משולש לקביעת איכותו של ספר: ספרים בעלי ערך, ספרים בעלי ערך מוגבל, וספרים חסרי ערך. הבעיה היא, כמובן, איך נקבע הערך הזה ועל ידי מי. אני, למשל, חושבת שספרו "הר העצה הרעה" הוא ספר בעל ערך. בתקופה מסוימת בנעוריי אהבתי מאוד את "מיכאל שלי", אבל כשהתבגרתי זה עבר לי. "קופסה שחורה" שייך, בעיני, לספרים חסרי הערך – שבלוני ולא מעניין. "שתיקת השמיים, עגנון משתומם על אלוהים" הוא בעיני אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על עגנון ובכלל, ואילו "לדעת אישה" הוא משעמם למדי. מה שקשה הוא, להסביר למה.

כשיצא "ספור על אהבה וחושך" ניגשתי אליו בחשדנות סקפטית. אבל, במהלך הקריאה,שוב ושוב מצאתי את עצמי אומרת לעצמי: הוא מלך, הוא פשוט מלך. כל הסופרים הישראלים האחרים, שכתבו לצידו או אחריו, יהושע, גרוסמן, שליו וכיו"ב נאלצו לתפוס מקום נמוך יותר בסולם האישי שלי.

 

 

קפקא על כתפי אביו

 

בראיון איתו אמר עמוס עוז שהוא יכול היה לכתוב את הספר הזה רק לאחר שהוא חדל לכעוס על ההורים שלו: על אמו, שהתאבדה ונטשה אותו, על אביו, שהיה כל כך "גולם" שאיבד אישה נפלאה כל כך, ועל עצמו, שלא היה ילד טוב מספיק כדי לגרום לאמו להישאר איתו. את הספר הזה, אומר עוז, יכולתי לכתוב רק לאחר שהתחלתי להסתכל על הורי בעיניים של הורה על ילדיו, ולא בעיניים של ילד על הוריו. רק אז יכול היה עוז לגייס חמלה, אמפתיה, הומור ואירוניה, שאפשרו לו לכתוב את חייו מחדש.

זה הזכיר לי משפט אחר שאמר פעם עוז: "אבא מת – אתה אבא". רק ברגע שאביך מת, אתה נעשה אב בעצמך – הן במובן הפרוידיאני, של נטילת המקום הסמכותי, הן במובן הרגשי, של התייתמות מאלו שאהבו אותך בדרך שרק הורים יכולים לאהוב, והן במובן הפילוסופי יותר, של הדרך בה אתה מתבונן על העולם, על עצמך ועל ילדיך. מסתבר, אם כך, שעם מות הוריו נעשה אדם גם ל"אבא" שלהם.

זה הרגע בו הוא חדל לבוא איתם חשבון, ומתחיל לבוא חשבון עם עצמו. אין בכך בהכרח מתן מחילה גמורה להורים, למעשיהם או למחדליהם, אלא ידיעה שמרגע זה אתה אחראי על חייך ואינך יכול להמשיך להטיל עליהם את האחריות. ההיסטוריה הפרטית שלך הופכת למצב קבוע, קיים, שאין לשנות עוד, לתמונת מצב שניתן להתבונן בה וללמוד ממנה, אבל לא להשליך עליה את מעשיך שלך מחדליך שלך. ההיסטוריה שתיכתב מעתה ואילך היא שלך בלבד.

מכיוון ש"סיפור על אהבה וחושך" שוזר את ההיסטוריה הפרטית של עוז עם ההיסטוריה לאומית, הרי שהסיפור הפרטי הופך בספר זה לסוג של אלגוריה – או משל מורחב – על הסיפור הכללי. ההבדל העיקרי הוא בכך שיש צורך להגדיר מיהו "האב" ומהו הרגע בו הוא מת – הגדרה הנתונה לפרשנויות שונות אפשריות. מתי בדיוק נוטלת אומה אחריות על מעשיה ומחדליה, ונאלצת להתבונן בהיסטוריה שלה בעיניים מפוקחות ואפילו סלחניות? מיהו "האב" הסימבולי הזה? מהו הרגע שבו הוא "מת"? ואולי אין רגע אחד כזה, אלא רצף של רגעים, שיש לסמן בכל פעם מחדש?

עצם העובדה ש"סיפור על אהבה וחושך" מאלץ אותנו לשאול את השאלות האלו, על ההיסטוריה הפרטית והכללית שלנו, כבר הופך אותו לספר שראוי להיחשב לספר העשור.

אבל, למען האמת, מה שהופך את עמוס עוז ל"מלך", בעיני (כן, כן, זה בכל זאת גם עניין של טעם) הוא צורת הכתיבה, אותו מישור לשוני, חיצוני, לכאורה, לתוכן עצמו. היכולת של עוז לכתוב בשפה פואטית גם על הדברים הפרוזאיים ביותר, שובה את ליבי יותר מכל. "ההר הזה היה השכן שלנו שמעבר לקיר – שכן כבד, מופנם וחרישי, הר קשיש ומלנכולי בעל הרגלי רווק קבועים, תמיד הקפיד על שקט גמור, הר מנומנם כזה, חורפי, אף פעם לא גרר רהיטים לא קיבל אורחים לא הרעיש ולא הטריד…" – משפטים כאלו עושים לי את זה. יש כאלה שיראו בהם סוג של התייפייפות – אני רואה בהם עדות למלכותו של עוז, מלכות השפה העברית.

 

——————————————

אתר הבית שלי: www.balashy.com 

—————————————— 

חיי המדף של הספר, או, הספר כעגבנייה

  

 

"מי שנוהג לערוך קניות בסופר בשעות הבוקר, ודאי הבחין יותר מפעם אחת במאבקים קולניים שמנהלים נציגי החברות השונות ליד המדפים. הגבינה של מי תעמוד במדף העליון, איזה יוגורט ימלא את המדף שנמצא בדיוק בגובה העיניים של הקונה. סידור המוצרים על המדף הופך למכריע בשוק רווי מוצרים ומותגים. אמור לי היכן אתה נמצא על המדף, ואומר לך מה סיכויי המכירות שלך, הפך למשפט שגור ולא ממש מוגזם, בקרב אלו המייחסים חשיבות עליונה לנושא, במסגרת המלחמה על נתחי השוק. בסידור מוצרים על המדף יש להבחין בין מוצרים שקנייתם נעשית מתוך דחף רגעי, ללא תכנון מראש (למשל, חטיפים), לבין מוצרים שבגללם הגיע הצרכן לחנות (מוצרי יסוד, כגון לחם וחלב). מוצרים שקנייתם מתבצעת מתוך דחף יזכו לבולטות גבוהה מאוד בחנות, למשל, בסמוך לקופות. מוצרי היסוד יהיו קבורים בדרך-כלל עמוק עמוק בתוך הסופר, כדי שהצרכן ייאלץ לחלוף על פני כל המדפים בדרך ללחם" (ynet)

בהמשך לדיון שנפתח אצל אסתי סגל ואצלי, כדאי לדבר על עוד דבר או שניים בכל הנוגע ל"שוק הספרים". מאחר וזהו שוק, הרי שלמוצר, כלומר, לספר, יש גם חיי מדף.

חיי המדף של ספר ממוצע קצרים עד כאב. בערך חודשיים. הם כל כך קצרים, שספק רב אם הקוראים יכולים להבחין בהם בתוך ערימות הספרים שנערמות ברשתות הגדולות. אפשר לומר ש"לספרים יש חיי מדף הנעים בין החלב והיוגורט".

יש כמה גורמים ידועים המאריכים או מקצרים את חייו על המדף בארץ:

1.     מיקומו של המדף בחנות: האם זהו המדף  הקדמי ביותר בחנות או האחורי? כמה זמן חלף מהרגע שבו הונח במדף מרכזי בחנות ועד לרגע בו הועבר אחר כבוד למדפים הצמודים לקיר, הלא הם "מדפי המוות"? (כל הזכויות לביטוי הקשה הזה שמורות לדרור שטרום). 

 

2.     האם הספר נכנס ל"מבצע"? על הספר אמנם מודפס מחיר מומלץ, אבל הוא בגדר המלצה בלבד. עם כניסתו למבצע הוא זוכה לשני יתרונות: מחירו יורד באופן משמעותי, והוא מונח על מדף המבצעים, הנמצא בקדמת החנות.

 

3.     האם המוכרים/ות בחנות ממליצים על הספר? (אני תמיד מתקילה אותם: "קראת את הספר?". תתפלאו אלו תשובות מגוונות ומתפתלות ניתנות לשאלה הפשוטה הזו).

 

ואם כבר משווים ספרים למוצרי מזון, למשל, כדאי לציין, שבעוד שחברות מזון כגון שטראוס-עלית, אוסם וכיו"ב, משקיעות כספים לא רק בסידור המדפים אלא גם במיתוג המוצר, הרי שהוצאות הספרים אינן ממתגות – לא את עצמן, לא את הסופר ולא את הספר. מיתוג דורש השקעה כספית: יש צורך באנשי מקצוע שיידעו לעשות זאת, ויש צורך בפרסום ממוקד בהתאם. כלומר, הספר הוא "מוצר" רק ככל שניתן להפחית את ההשקעה בו. הסיבה היא, כנראה, שהקורא ממילא איננו מבחין בין הוצאות הספרים (הן "שקופות" עבורו), ואילו הסופרים נודדים מהוצאה להוצאה על פי שיקולים שונים.

 

אגב מיתוג, כל איש שיווק יודע, שמחירו של המוצר קובע גם את המיצוב (Positioning) שלו, כלומר, את הדימוי שלו בעיני הקונים: מוצר יקר נחשב בעיני הקונה למוצר איכותי יותר. ככל שמחירי הספרים יורדים, כך חשיבותם בעיני הקונים-קוראים יורדת. הוזלה, במקרה זה, מביאה גם לזילות.

 

 

——————————————

אתר הבית שלי: http://www.balashy.com

——————————————