Category Archives: מוסיקה

מעיל הגשם הכחול הידוע של לאונרד כהן

ארבע לפנות בוקר היא שעה אהובה על כותבי שירים. ארבע, ולא חמש. זו שעה טובה, כך מסתבר, לחשבונות נפש, לבדיקה מחדש של קשרים ופרידות, לגעגוע. מפתיע לגלות, בחיפוש פשוט בגוגל, כמה שירים נכתבו על השעה הזו, ארבע לפנות בוקר: חוץ מיעקב רוטבליט, שכתב ליהודית רביץ את המילים האלמותיות  "ארבע לפנות בוקר, אנ'לא נרדמת, לבד קשה לי ללכת לישון…", אפשר למצוא את גווין סטפני בשיר קצבי ולא מעניין במיוחד, ה-נייט רנג'רס בשיר רוק סוער, פארון יאנג בשיר קאנטרי רומנטי, ויש ודאי עוד.

 אבל הרשימה הזו מוקדשת לאחד השירים האפלים, המורכבים והמרתקים שנכתב (יש להניח)  בארבע לפנות בוקר – שירו של לאונרד כהן, "מעיל הגשם הכחול הידוע". בשיר הזה מצליח לאונרד כהן לדחוס, כהרגלו, מערכת יחסים שלמה, כמעט רומן שלם, במספר שורות קצרות, ועם זאת להשאיר את הקורא/המאזין סקרן ובלתי מסופק:

 

Famous Blue Raincoat

It's four in the morning, the end of December
I'm writing you now just to see if you're better
New York is cold, but I like where I'm living
There's music on Clinton Street all through the evening.

I hear that you're building your little house deep in the desert
You're living for nothing now, I hope you're keeping some kind of record.

Yes, and Jane came by with a lock of your hair
She said that you gave it to her
That night that you planned to go clear
Did you ever go clear?

Ah, the last time we saw you you looked so much older
Your famous blue raincoat was torn at the shoulder
You'd been to the station to meet every train
And you came home without Lili Marlene

And you treated my woman to a flake of your life
And when she came back she was nobody's wife.

Well I see you there with the rose in your teeth
One more thin gypsy thief
Well I see Jane's awake —

She sends her regards.

And what can I tell you my brother, my killer
What can I possibly say?
I guess that I miss you, I guess I forgive you
I'm glad you stood in my way.

If you ever come by here, for Jane or for me
Your enemy is sleeping, and his woman is free.

Yes, and thanks, for the trouble you took from her eyes
I thought it was there for good so I never tried.

And Jane came by with a lock of your hair She
said that you gave it to her
That night that you planned to go clear

— Sincerely, L. Cohen

 השיר זכה לביצועים רבים ולערך נפרד בויקיפדיה, ואף לפרשנויות מגוונות (למשל, זאת), מן הסתם משום שרב בו הסתום על הגלוי. הקרבה המוסיקלית, אם נאמר זאת בעדינות, של הלחן של כהן לשירו של ליאו סייר When I Need You, בולטת מאוד. את ליאונרד כהן הטענה הזו שעשעה, ונראה שבצדק. אפשר להתייחס לכך כאל שימוש חופשי בציטוטים מוסיקליים נרחבים ולאו דווקא כאל "גניבה מוסיקלית", וכפי שסיפר כהן בראיון לגלוב, מוסיקולוג שנדרש לעניין טען שאפשר למצוא את המוטיב המוסיקלי הזה גם אצל שוברט… ליאונרד כהן לא צריך את האישור הזה. ממילא, כוחו איננו דווקא בעושר המלודי של שיריו, אלא בחיבור יוצא הדופן בין המילים ללחנים המונוטוניים והמלנכוליים, חיבור שיוצר מאליו אפלולית דחוסה ופיוטית. השיר של סייר הוא בלדת פופ מוצלחת, שחלקים ממנה שימשו – במקרה, יש להניח, ובדרך אסוציאטיבית בלתי מודעת – ליצירת שיר שונה בתכלית.

כפי שניתן לראות, השיר כתוב כמכתב החתום ע"י ל. כהן. הנמען הוא בעליו של מעיל הגשם הכחול הפרום בשוליו, גבר שכהן מכנה "אחי, רוצחי", ומתאר אותו כ"עוד גנב, צועני רזה", האיש שהוא הצלע השלישית במשולש הרומנטית שג'יין עומדת במרכזו.

את התפאורה המלנכולית משלימה ניו יורק הקרה של אמצע דצמבר. והנה לנו רומן שלם ומסתורי, שיש בו שלוש דמויות, מערכת יחסים אחת, בזמן ובמקום מוגדרים. המסתוריות נובעת מהפרטים החסרים: מיהו הגבר האחר? מדוע ג'יין שומרת אצלה קווצת שיער שלו? איזו דאגה הוא הסיר מעיניה?על מה סולח לו כהן ומדוע הוא מתגעגע אליו? ומה, לעזאזל, עושה שם לילי מרלן? כהן עצמו, במספר ראיונות, מעיד שהוא עצמו לא יודע מה קרה שם בדיוק. הוא לא ממש זוכר.

השיר זכה לביצועים רבים ומגוונים. טום ווייטס, למשל, הדגיש את הצד האפל. ג'ניפר וורנס העדיפה את הצד הרומנטי, ואילו טורי איימוס שרה אותו כאילו כתבה אותו בעצמה. הוא צורף לסרטוני אנימציה, תורגם לשפות שונות ומשונות, והושר ע"י זמרים אנונימיים רבים ביוטיוב. הציירת אליזבת ליישלי פשוט ציירה אותו.

אני פשוט אוהבת לשמוע אותו. שוב ושוב.

רכבת ישירה לג'ון לנון

רכבות 68-80-88 / דני רובס

 

אז החלטנו לעבור למקום פחות יקר,

ברחוב קטן בצד השני של הכיכר

בדצמבר תל אביבי מפלח וקר ושנינו.

התחלות חדשות – אלף תשע מאות שמונים,

ארוחות מוכנות, מסעות מתוכננים –

 

העולם והאושר נכנעו ושכבו לרגלינו

לא היה בעולם דבר שיפריד בינינו.

 

קמת מוקדם והלכת לדירה החדשה,

להזיז ארגזים לדבר עם האישה,

ואני עוד ישן עם טרנזיסטור קטן שהבאנו.

ואז Lucy in the sky טלטל אותי לקום

ו- a day in the life , קפה מהקומקום

וקריין שנשבר כשהודיע, שלנון איננו…

ומותו כמו חייו סימן חיי ומותנו…

 

פולח כמו כאב בגשם אז חציתי את הרחוב אלייך,

ועמדנו חבוקים באור חיוור, אני זוכר את מגע ידייך.

 

איך רכבות נוסעות, רכבות באות, עמוסות מטען בחושך

וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.

רכבות לוקחות אותך, אותי, למקום רחוק מאיתנו,

ואנחנו משלמים את המחיר.

 

בדצמבר תל אביבי קולנוע מיושן

בסרט Imagine בפני קהל קטן

השעון נעצר בשמונים ושמונה עלינו.

שם אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט,

על רכבת להודו, מסע אל האמת,

היא סיפרה עליהם – ואני חשבתי עלינו.

כמו שלנון היה אמרה, כמו שג'ון איננו

 

בהמולה היא נשארה על הרציף, המון סגר עליה.

היא ידעה, שהרכבת שנסעה, לקחה אותו מסיפור חייה.

 

איך רכבות נוסעות, רכבות באות, עמוסות מטען בחושך

וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.

רכבות לוקחות אותך, אותי, למקום רחוק מאיתנו,

ואנחנו משלמים את המחיר.

 

בתוך המזוודה שלך אולי יש עוד תקווה, אולי אי שקט

בשלי – יש את המוזיקה שלו ועוד תמונה עצובה מסרט…

 

איך רכבות נוסעות רכבות באות עמוסות מטען בחושך

וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.

רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו,

ואנחנו משלמים את המחיר.

  1. ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון בניו יורק.
    זה היה רגע דרמטי, מאותם רגעים שבהם מצטלבים חייהם של רבים, זרים זה לזה, והרגע האחד הזה קושר אותם בקשר שרק בדיעבד אפשר להבין את משמעותו. את הרגע הזה בדיוק מתאר דני רובס בשיר "רכבות 68-80-88". רגע הפרידה של לנון מסינתיה (1968) והרגע בו נרצח (1980)– אלו הנקודות שבהן חייו ומותו של ג'ון לנון הופכים, במבט לאחור, למטאפורה לחייו רובס עצמו (1988). דצמבר ניו יורקי מתחבר בשיר הזה לדצמבר תל אביבי, והרכבות מפגישות ומפרידות בין אנשים גם שם וגם כאן. 

    ובדצמבר אשדודי קר, על לוח מודעות עירוני, הכריזה

    מודעה גדולה על הופעה חיה של ג'ון לנון באיצטדיון רמת גן. 

          

     

     

 

 

———————————————-

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————————-

 

שירי קודש, לא שירים ארוטיים – אתי אנקרי שרה יהודה הלוי

  

 

 

 

התחושה הראשונה שיוצר האלבום היפה של אתי אנקרי "משירי רבי יהודה הלוי" היא תחושה של הרמוניה, כזו שנובעת מתוך תחושה של אמת פנימית שאין לערער – אמת מוסיקלית ואמת אמונית כאחד. קל לשמוע שהחיבור של אתי אנקרי אל ר' יהודה הלוי איננו חיבור "ספרותי" או אסתטי, אלא חיבור אמוני. ריה"ל, כמו אנקרי, מעמיד במרכז היצירה שלו את מערכת היחסים בין אדם לאלוהיו – מערכת יחסים אישית, אינטימית ממש. האינטימיות ההרמונית הזו מאפיינת גם את ההלחנה והשירה של אנקרי. היא בוחרת עשרה שירים מתוך שירי ציון ושירי הקודש של ריה"ל, ושרה אותם מתוך אמונה שלמה, כאילו היא עצמה כתבה אותם.  

 

האפקט המצטבר של השירים הוא, כאמור של הרמוניה ושלמות. מי שזוכר את אנקרי החתרנית, החברתית, בעלת ההומור המשולב בעצב – לא ימצא אותה כאן. אלא שגם יהודה הלוי ידע להיות חתרני. אנקרי, כמובן, מתעלמת באלבום הזה משירת החול שלו, שכוללת חטיבה נכבדת של שירי חשק (שירי דודים), שיש בה גם שורות כמו אלו:

רַעְיַת צְבִי, לֹא טוֹב הֱיוֹת דּוֹדֵךְ שְׁבִי

קִרְבִי וְרִכְבֵי הַנְּדֹד הַרְחִיקִי

עֶרֶשׂ דְּוָי הִפְכִי לְעֶרֶשׂ תַּעֲנוּג

וּדְבַשׁ וְחָלָב אֹהֲבֵךְ הָנִיקִי

 

מובן גם שלא נמצא באלבום הזה שירים מתוך שירי החשק המופנים לגברים (שירי "אל דוֹד") כמו זה:

מִבְּדֹלַח פִּיו הִשְׁקַנִי

דַּם עֲנָבִים בִּשְׁפַת שָׁנִי

עַד אֲשֶׁר קָץ וַיַּעֲנֵנִי.

 

יהודה הלוי, כמו שאר משוררי ספרד בני תקופתו, ידע לפצל את עצמו ואת שירתו ולנוע בין שירי קודש לשירי חול, בין שירי חשק לנשים לשירי חשק לגברים, ולחיות עם הפיצול והריבוי הזה בשלום. אנקרי, לעומת זאת, מעדיפה, מסיבות אמוניות, להתעלם מחלקים אלו בשירתו. מטרתה איננה להציג למאזינים את כלל יצירתו של יהודה הלוי על ענפיה השונים והסותרים לכאורה, אלא להציג את תחושת האמונה השלמה שלה, באמצעות השירים המתאימים לה, מתוך שירתו. 

כך או כך, ההפקה המוסיקלית (של פטריק סבג), העיבודים המוסיקאליים (פטריק סבג ואתי אנקרי), הלחנים (אתי אנקרי) והשירה נותנים הרבה כבוד למשורר. יש בהם אלמנטים אנדלוסיים עם ניחוח עממי ופייטני. השירה מדויקת מאוד, כדרכה של אנקרי, מוסיקלית ונעימה. אנקרי איננה חוששת לפתוח את האלבום בשיר "מי יתנני", שנמשך 9 דקות ו-10 שניות(!) – ואיננה מקצרת את הטקסט רק כדי להניח את דעתו קצרת הרוח של המאזין המורגל לשירים בני 3-4 דקות. היא איננה מתאמצת להיות "עדכנית" מבחינת המוסיקה או ההפקה המוסיקלית  אלא מעדיפה לשרת את הטקסט ולא את תרבות הרייטינג. דרוש לכך אומץ לב, גם בתקופה שבה שירים אמוניים (הנקראים בטעות לעיתים "רוחניים" – מילה מרגיזה בהקשר הניו אייג'י שלה) הפכו חזון נפרץ. העיצוב של עטיפת התקליטור (ע"י נעמי שפירא) אף היא מעידה על הכרות עם שירת ספרד והתרבות האסתטית שהייתה נהוגה בה.

 אמת, יש גם נימה מיסיונרית באלבום, שבאה לידי ביטוי גם בראיונות שאנקרי מחלקת לצורך קידום התקליטור וגם בבקשה המודפסת עליו שלא להשמיע אותו בשבתות וחגים – אבל השומע החילוני כבר מורגל להתעלם מכל אלה. שירי יהודה הלוי אינם נחלתם הבלעדית של אנשים מאמינים אלא נכס תרבותי של כל קוראי העברית ואוהביה.

אבל בכל זאת, ואולי משום כך, לעיתים האוזן מתייגעת מההרמוניה השוררת באלבום, ומחפשת בכל זאת, רגע אחד של התפרעות, חיוך, או סתם חתרנות ישנה וטובה.

 

_____________________________

אתר הבית שלי: www.balashy.com

_____________________________

  

 

מי באש ומי במים

גם מי שכמוני, איננו אדם מאמין ורואה עצמו אפיקורס מוחלט, נמלא חרדה ופליאה והתפעלות מהטקסט של הפיוט המיוחס לר' אמנון ממגנצא, "ונתנה תוקף", המתאר את יום הדין – בו עומדים זה מול זה האדם ואלוהיו. את הפיוט היפה הזה ליום לכיפורים הלחין (בין היתר) יאיר רוזנבלום. הלחן של רוזנבלום, שנכתב לזכר חברי בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור מוסיף לפיוט האמוני רבדים חילוניים אישיים, פוליטיים והיסטוריים מודרניים. השיר זכה לביצועים רבים, אבל הביצוע של חנן אלבלק מצליח לשלב בין הפרשנות הדתית-אמונית לבין זו החילונית:

 

בעקבות מותם של יובל והראל, שני חיילים הנושאים שם אחד, שנפלו במלחמת לבנון, כתב עמנואל צבר את השיר "ברית דמים", הידוע גם כ"על דעת המקום". השיר הזה שואל מתפילות יום הכיפור את המשפט "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה" ומעניק להם משמעות חתרנית ומתריסה, המנוגדת לקבלת הדין של ר' אמנון ממגנצא. יאיר רוזנבלום הלחין גם את השיר הזה, והקירבה המוסיקלית בין הלחן הזה ללחן של "ונתנה תוקף" הופכת אותם לשני פרקים ביצירה אחת. הביצוע המצמרר והמדהים של מירי אלוני מעניק לשיר תוקף נוסף של שיר מחאה.

 

לאונרד כהן, בשירו "מי באש" (Who by Fire), מתכתב באופן חופשי גם הוא עם "ונתנה תוקף", והופך אותו לתיאור אישי של יום הדין, תיאור אפוקליפטי ואירוני:

 

המקור: אמנון ממגנצא

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

לאונרד כהן

And who by fire, who by water,

Who in the sunshine, who in the night time,

Who by high ordeal, who by common trial,

Who in your merry merry month of may,

Who by very slow decay,

And who shall I say is calling?

 

שלושה שירים, יום כיפורים אחד. גמר חתימה טובה

 

 

————————————

אתר הבית שלי: www.balashy.com

———————————–

יהודי זקן עם מגבעת – הפואטיקה של לאונרד כהן

 

  

יהודי זקן חבוש מגבעת עומד על הבמה ואומר שירה. הקהל מתמגנט אל קולו הסדוק, הנמוך, מתהפנט אל המונוטוניות של שירתו. שירתו מלנכולית, פסימית, שירה של פליט מתלבט בין זהויות. כשהיא אלימה וכוחנית, היא חותרת תחת אלימות וכוחניות. כשהיא מדברת על אהבה, היא חותרת תחת עצם האמונה באהבה. כשהוא מבקש שלטון מוחלט (בשיר "העתיד"), הוא מדבר באירוניה מעמדה של משקיף מהצד, שמשקיף על הפנימיות של עצמו. זו עמדה שירית של מי שמציג טיעונים לעונש – מי שהוא הנאשם והקטגור והשופט גם יחד,  שאומר – "הייתי היהודי הקטן / אשר כתב את התנ"ך / ראיתי אומות עולות ונופלות / שמעתי את סיפוריהן, שמעתי הכול" ומסיים: "היכונו לעתיד – שהוא רצח!"

האם אפשר לשיר את כל אלו? כשחמישה נגנים מקיפים אותו ושלוש זמרות שרות סביבו הוא שר את כל אלו. הוא עצמו איננו זמר של ממש. קולו נשבר, עובר ליד הצלילים, לעיתים מסרב לנגוע בהם. שרון רובינסון שרה נפלא ממנו את "רחוב בוגי", והביצוע (האהוב עלי) של אסתר עופרים ל"ציפור על חוט תיל" צלול יותר משלו. ובכל זאת, המוסיקה שלו וצורת השירה שלו הם חלק בלתי נפרד מהפואטיקה שלו. פואטיקה של מי שנולד יהודי, של מי שנולד זקן, שהפליטות הפנימית שלו נשמעת בקולו. כאשר הוא ספק-שר ספק-קורא את המכתב המתאר בגידה, שיש בה גם שמירת אמונים מוחלטת, מתוך השיר "מעיל הגשם הכחול הידוע" –  זוהי שירה אינטימית, שהוא חולק עם חמישים אלף איש שעומדים ומקשיבים לו בדממה.  

האם אפשר באמת לחשוב על אינטימיות באצטדיון הומה אדם, בהופעה מוקפדת, מבוימת היטב, שהייתה האחרונה בסדרת הופעות באירופה? המינימליזם של התאורה והתפאורה מזמינים אינטימיות כזו, צילומי התקריב, שאינם מנסים ללטש ולהסתיר את פניו של אדם בן שבעים וחמש מאפשרים אינטימיות כזו, והמילים – שאינן מסתירות דבר – מחייבות אינטימיות כזו. אלו מילים המערבות את הפרטי – יחסים בין גבר לאישה, ואת הכללי – מלחמות, קונפליקטים ופוליטיקה, והופכות את הכללי לפרטי ואת הפרטי לכללי.

כהן אמנם איננו מכיר כל אחד מבאי ההופעה, אך נדמה שהם מכירים את ההיסטוריה הפרטית שלו היטב. הם שרים איתו את סוזן ואת להתראות מריאן ואת אחיות החמלה, השירים ששר עוד באלבומו הראשון, עד שנראה שהם הפכו מזמן להיות פס הקול של ההיסטוריה הפרטית שלהם עצמם. וכשהוא שר על ישו ודוד המלך ועל ברלין ומנהטן, גם ההיסטוריה הכללית הופכת להיות היסטוריה משותפת. ומכיוון ששמו כהן, ומכיוון שבסוף ההופעה בירך את הקהל בברכת הכוהנים, שנשמעה בפיו כברכה מיסטית המובנת רק לאלו החולקים גם דת-תרבות משותפת – הרי שמאליו נוצרה טריטוריה מדומיינת אחת, המשותפת רק לו ולקהל הספציפי של אצטדיון רמת גן כולו.

 

 

_____________________________

אתר הבית שלי: www.balashy.com

_____________________________