כמה הערות ל"הערת שוליים"

תסריט ובימוי: יוסף סידר | שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי , עליזה רוזן , עלמה זק , יובל שרף , נבו קמחי , מיכה לבינסון , דניאל מרקוביץ' | מפיק : דוד מנדיל, משה אדרי, לאון אדרי

 

סרטו היפה ומעורר המחשבה של יוסף סידר, "הערת שוליים", ראוי ליותר מכמה הערות שוליים. ובכל זאת, הנה כמה הערות כאלה:

  • ·        בסצנת הפתיחה מתמקדת המצלמה בפניו של האב, השומע את דבריו של בנו מעל הבמה כאשר הוא מתאר את אחד מהרגעים המכוננים של ילדותו. הבן מספר על הרגע בו דרש ממנו אביו לכתוב בטופס לבית הספר את מקצוע האב: "מורה", ולא "מרצה בכיר לתלמוד" כהצעת האם. זו אולי הסצנה המשמעותית של הסרט, זו המניחה את התשתית להבנת ההמשך. אליה ועליה מצטברים לאחר מכן כל פרטי הסרט למשמעות אחת גדולה, ואז, במבט לאחור, מתברר כי בעצם הכול היה בתוכה מלכתחילה.

הבמאי בחר כאן בחירה יוצאת דופן: להראות את האב היושב ומקשיב ולא את הבן המדבר, ובכך לטעון את הסצנה בעוצמות מיתולוגיות, הנוצרות מההתנגשות בין המלל הרב של הבן לבין שתיקתו הרועמת של האב. אלא שמיד אחר כך הוא מערער את המיתוס כאשר הבן מספר לאשתו שהאב הכריח, כמעט באלימות,  את הבן לכתוב "מורה" – והוא ציית, אבל לא הגיש את הטופס. בכך מפרק הבמאי את מיתוס האב-המורה-המנטור שהבן צועד לאורו, ומציג אותו כסיפור של מאבק כוחות ומלחמת הישרדות.

הסצנה הזו מלמדת לא רק על כוחו של סידר כתסריטאי, הבונה אירוע ומפרק אותו, אלא גם על תעוזתו כבמאי: הוא מציב דיבור מול שתיקה, וכן את מה שנראה, מול מה שנשמע ומה שמתקיים מתחת לפני השטח – והופך את הפער בין כל אלו לגיבור המרכזי של הסרט. הצופה נדרש לחלק את הקשב שלו בין הנשמע לנראה ולזהות את הפער בין הדיבור לבין השתיקה  ובכך לקרוא את מאבק הכוחות ביניהם מבין השורות ממש. לאחר מכן ניתן לגזור כל סצנה וסצנה מהסרט, להניח אותה, כמו שקף, על סצנת הפתיחה ולמלא אותה בפרטים ובמשמעויות נוספות ורבדים חדשים.

 ·        המאבק בין האב לבין בנו הוא המאבק המיתולוגי הידוע,  שנדמה שאין יוצר גדול שלא כתב עליו באופן כלשהו – החל מהמספר המקראי ועד דוסטוייבסקי, קפקא, עגנון ועוד. עובדה זו אינה מרפה את ידיו של סידר, שמאיר אותה באור נוסף, חדש. אצל סידר זהו, לכאורה, המאבק בין זה שיישאר כהערת שוליים, לבין זה שיכתוב את הספר עצמו  –  ולמעשה, זהו המאבק בין זה שייתפס כהערת שוליים לבין זה שייתפס כמי שכתב את הספר עצמו. שהרי, הן האב והן בנו אינם פורצי דרך במחקרם ושניהם יודעים זאת והמאבק הוא רק על הדרך בה יירשמו בספרי ההיסטוריה האקדמית, שאף היא מתקיימת רק בשוליה של ההיסטוריה האנושית.

 ·        באופן זה מתעתע סידר בצופה בכל רגע ורגע, ע"י כך שהוא בונה היררכיה של כוח ומיד אחר כך מפרק אותה, עד שאין לדעת מיהו בעל הכוח והידע ומיהו המתחזה להיות כזה. למשל, דמותו של יהודה גרוסמן, יו"ר וועדת הפרס. מצד אחד נדמה, על פי דבריו של הבן (שהוא המספר של הסרט ומפיו אנחנו חיים), שהאיש מונע מתאוות כוח וכבוד ולכן הוא האשם העיקרי בכך שהאב איננו זוכה בכבוד לו הוא ראוי, בפרס ישראל. מצד שני, המצלמה מראה לנו את מצחו הגבוה, הסמכותי והמרשים של פרופסור גרוסמן (מיכה לוינסון), מצח מרושת קמטי חכמה וכוח. כך נאלץ הצופה להתלבט בין מה ששומעות אוזניו לבין מה שרואות עיניו. אלו הם שני הקטבים ביניהם נע הצופה הלוך ושוב, לעיתים מאמין לזה ולעיתים לזה.

 ·        עמוס עוז אמר פעם, "אבא מת – אתה אבא". אמירה זו הפתוחה לפרשנויות מרובות, יכולה גם להתפרש כאן כך: לא תוכל להיחשב לחוקר תלמוד מוערך וידוע כל אביך חי ונחשב לחוקר תלמוד מוערך וידוע. ובכל זאת, הבן הולך בדרכי אביו. האם זה משום שכל חייו הוא רוצה לרצות את אביו, משום שהוא פחדן ונמנע מעימות – כפי שטוענת אשתו (עלמה זק), או שלמעשה הוא חותר תחתיו בדרך מתוחכמת בכך שהוא חוזר על מעשי אביו  -אבל בווריאציה: חוקר אלמנטים פופולריים יותר ואזוטריים פחות בתלמוד? האם זוהי דרכו להמית את אביו באופן סימבולי ולפנות לעצמו מקום? ואולי זו דרכו לנקום באב השתלטן, השולט בכל פרט ופרט בחייו?

 ·        בסופו של הסרט מתבררת אמת – אותה אמת שעליה כתב אלתרמן, "כי האב לא ימות, כי הוא אב לאין קץ" – אי אפשר להמית את האב. ייצרו של האב חזק כל כך, שהוא לא נותן שימיתו אותו. במקרה הזה, היצר, הכבוד והצורך בהכרה גוברים גם על אבהותו של אליעזר שקולניק. הבן נכשל במאבק ולכן אינו זוכה לרשת את מקומו ולגבור עליו. פרופסור גרוסמן מבין זאת, ולכן קולע את הבן למלכודת הבחירה הבלתי אפשרית: אם ירצח את אביו ייענש ברגש אשמה, ואם לא יירצח אותו ייענש בכך שלא יכירו בו ובמחקרו. אוי לו מייצרו ואוי לו מיוצרו.

 ·        נקודה נוספת שראוי לשים לב אליה הוא מקומה של האישה, הרעיה-האם. שתי הנשים, אשת האב ואשת הבן, זוכות לתפקיד שולי, יחסית, מבחינה קולנועית (מעט זמן מסך, מעט טקסט).  אבל עדיין ניתן להן תפקיד חשוב: לאשתו של אוריאל (עלמה זק) ניתן תפקיד המראה, המשקפת לו את אישיותו ואת מעשיו ובחירותיו. ניתנות לה מילים, והיא משתמשת בהן כדי לשקף לבעלה את מעשיו ומחדליו: כפחדן ונמנע מעימות; ואת יחסו לאביו – האב "האוטיסט", כדבריה. בכך היא דוחפת אותו לפעול ולערער בפני הוועדה על הבחירה בו לפרס ולדרוש להשאיר את הפרס בידי אביו.

 ·        תפקידה של אמו של אוריאל (עליזה רוזן) הוא תפקיד מעין-שיפוטי – עליה לשפוט את בעלה ולהכריע בינו לבין בנם. דמותה מתאפיינת בעיקר בשתיקה – שתיקה לכאורה של השלמה, פאסיביות וחוסר אונים, של מי שצופה מן הצד. אולם בחירתה באב ולא בבן, וגם כאן, בניגוד לאינסטינקט האימהי המיתי, מאשרת את מעשי האב הזקן ומאפשרת לו לפעול בדרך בה הוא פועל: לסלק את בנו כדי לפנות מקום לעצמו.

 ·        בחירתו של הבמאי במוסיקה המלווה את הסרט היא בחירה הצובעת את הסרט בגוון קומי, המזכיר לצופה בכל רגע ורגע, שגם אם יש כאן טרגדיה מיתולוגית ממש, המלווה את התרבות האנושית מקדמת דנא, עדיין יש מקום לעין צוחקת, אירונית וקומית. זו העין המזכירה לצופה שאחרי ככלות הכול, עדיין מדובר במאבק על "הערת שוליים" בהיסטוריה האנושית. במילים אחרות, תפקידה העיקרי של המוסיקה הוא לשים את המאבק בין האב לבן בפרופורציות נכונות – ובכך גם ללגלג על האזוטריות של שלו, כמאבק המתרחש בשוליו של המחקר האקדמי.

 ·        בחירה נוספת היא לתת למילה הכתובה ייצוג ממשי, חומרי, על המסך. הסרט מעוצב, למעשה, כספר, שיש בו פרקים עם כותרות. בכך מתאים סידר את הצורה לתוכן, מבלי לחשוש להיות מואשם בשימוש באמצעי "אנטי-קולנועי" כביכול.

 ·        שני אלו, יחד עם קולו של המספר הבלתי מהימן, מיצרים שלושה נתיבים שונים בהם מוזמן הצופה להלך בזמן הצפייה. הוא יכול לנוע בין הרצינות לקומיות, בין האמירות של הדמות לבין האמירות של הבמאי (על תקן המחבר המובלע), בין הכתוב לנשמע – ולבנות רבדים שונים של משמעות ופרשנות משלו.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: