האין הוא

האין הוא

 

 

הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.

וְהִיא לֹא תִּשְׁתַּנֶּה

גַּם אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית

וְהָרְבִיעִית.

 

לֹא,

בְּנִי הַמֵּת

לֹא

כָּל הַזְּמַן אִתִּי

גַּם לֹא

רֹב הַזְּמַן.

 

כֵּן,

אֲנִי מֵבִין

שֶׁהַשְּׁאֵלָה מֶטָפוֹרִית

וְאַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁהוּא 

בַּנֶּפֶש הוֹמִיָּה שֶׁלִּי,

אַךְ צַר לִי לְאַכְזֵב, הוּא

לֹא.

 

צָרִיךְ הַרְבֵּה כֹּחַ

סֵבֶל לִשְׁמֹר אוֹתוֹ

בְּתוֹכִי

וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתּוֹעֶלֶת

שֶׁהַשְּׁמִירָה שֶׁלִּי הֵבִיאָה

בְּחַיָּיו

וּמַה הִיא תּוֹעִיל עַכְשָׁיו?

 

וְהַסִּימָנִים שֶׁאַתְּ מַצְבִּיעָה

עֲלֵיהֶם

לֹא קְשׁוּרִים לָעִנְיָן:

קְמָטִים יֵשׁ גַּם לַאֲחֵרִים

וְקָרַחַת הָיְתָה לִי בְּגִיל

שְׁלֹשִׁים.

 

אֲנִי מַסְכִּים

שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת

מַשֶּׁהוּ בַּכְּתֵפַיִם

הַשְּׁחוּחוֹת כְּלַפֵּי

הָאֲדָמָה, 

עֲלֵיהֶן אֲנִי מַרְגִּישׁ

מַשָּׂא כָּבֵד

 

אַךְ בְּבִטָּחוֹן

אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר לָךְ

שֶׁזֶּה לֹא הוּא,

אוּלַי, זֶה

הָאֵין הוּא.

 

השיר הזה, שכתב גיורא פישר על בנו, מרום, שנפל בקרב בג'נין, איננו זקוק למילים נוספות. ובכל זאת אגיד משהו על הדיוק המופלא, הבלתי אפשרי, שבבחירת המילים, בהנחתן זו לצד זו כך שיתנגשו זו בזו ויתמזגו זו בזו עד שידעו לספר באופן המדויק ביותר את התחושה הזו, של האֵין, של החֶסֶר שהוא פתאומי לעד.  
ועל ספר השירים היפה שכתב גיורא פישר, שכותרתו "אחרי זה", אכתוב בנפרד.