השקרים האחרונים של הגוף

אין להאמין לסופרים, הספרות מפנטזת. כל מה שכתוב פה אינו אלא בדיה.
בעלי הפציר בי שאם בכוונתי לכתוב את הסיפור הזה, אקדים ואבהיר זאת. הנוסח שהציע היה שונה מעט, שונה מאוד בעצם, אבל בכל מקרה הבטחתי שככה אפתח.
עודד בעלי עורך דין. אהבה רבה הוא אוהב אותי, את בנינו ואת אורח חיינו; ואני שאוהבת ומכבדת אותו יותר מכול, מקבלת ברוח טובה את עצתו, ולהסיר כל ספק אדגיש עוד:
אף דמות מהדמויות המופיעות בעלילה זו, כולל אותי, אינה מהלכת במציאות. הגוף הראשון אינו גופי, והמאורעות המסופרים פה לא קרו לי או לאיש ממיודעי.
האמת היא שלאף אחד לא עוללו כלום, ושאני לא עוללתי כלום ותמיד-תמיד ישבתי בשקט.
בקיצור, האמת היא שכלום-כלום-כלום לא קרה.
אולי רק יכול היה לקרות.
 
(הפתיח לרומן "השקרים האחרונים של הגוף", גיל הראבן)
 
הפתיח הנפלא והמצמרר הזה של "השקרים האחרונים של הגוף" של גיל הראבן מתמצת את הרומן כולו בקפסולה אחת קטנה ומזוככת, שאיננה אלא וואריאציה מרתקת על ההצהרה המשפטית הקלישאית לפיה "כל קשר בין ההתרחשויות לבין המציאות מקרי בלבד". הוא נפלא כשקוראים אותו בהתחלה, ועדיין נדמה שאין כאן אלא פרודיה משעשעת על הקלישאה המשפטית, אבל הופך למצמרר לאחר שמסיימים לקרוא את הרומן ומבינים את משמעויות העומק שלו לאור ההתרחשויות המתוארות. רק אז מתברר שיש כאן תעתוע כואב ומבריק כאחד, שיש פה הצהרה ארס פואטית אך גם הבנה מכאיבה של אלינור, המְסַפּרת ברומן.
במשך חצי שנה אונס באכזריות הדוד ארון גוטהילף, פרופסור ידוע להיסטוריה, שנושא מחקרו העיקרי הוא היטלר, את אחייניתו אלישבע, מכניס אותה להריון ושולח אותה לבצע הפלה. זה איננו אונס "סתם". יש מאחוריו אידיאולוגיה מחקרית: הדוד המפורסם, המבקש להתחקות אחרי מקורות הרוע, עושה זאת בין היתר על ידי שחזור של מעשיו של המרקיז דה סאד, ומשתמש לשם כך בגופה של הילדה. מי שמגלה את מעשיו היא אלינור, אחותה. לימים, לאחר שאמם מתאבדת ואביהן נוטש אותן, היא נאלצת לאשפז את אחותה. בבגרותה, לאחר שאלישבע מתנצרת ועוברת לגור בארה"ב, ואילו היא עצמה נישאת לגבר המושלם, נראה כי שתיהן הצליחו לצאת מן הגהנום אל גן העדן. אבל אז חוזר ומופיע בחייהן הנחש, בדמותו של הדוד ארון גוטהילף.
הרומן מתנהל על שני צירים: הציר האחד משרטט את הגוונים השונים של הרוע, את הוואריאציות השונות שלו, הנעות בין היטלר, דרך המרקיז דה סאד ועד גוטהילף. לרוע האנושי התגלמויות רבות, המחייבות היררכיה של חזק וחלש, משפיל ומושפל. ההתגלמויות הנוראיות במיוחד הן אלו העוטפות עצמן במעטפת של אידיאולוגיה – כלומר, מעטפת של מילים, הבאות לכסות על הרֶשע ולהפוך את מציאותו ללגיטימית, עד שהן רואות בו מעשה הכרחי. בכך אין הבדל אם הרוע מתגלם בצורתו הכללית, הפוליטית, או אם הוא מתגלם באישי ובפרטי. פרופסור גוטהילף חוקר את דמותו של היטלר ואף כותב על כך ספר, מתחרט על כך ואחר כך מבלה שנים רבות בכנסים והרצאות בהם הוא מסביר את עמדתו ואת "הטעות" העומדת בבסיסה. באופן זה מצביעה הראבן, באמצעות בת דמותה הבדויה, אלינור, על כך שהמילים יכולות להפיץ את הרוע, אבל אין דרך בעולם בה מילים – כולל הרומן הזה – יכולות למחות את תוצאותיו.
זהו הציר השני של הרומן – הציר הארס פואטי, העוסק בקשר בין מילים למציאות ובערבוב בין בדיה למציאות. אירוע שהתרחש בעבר הופך לזיכרון, ואילו הזיכרון עצמו הוא לעולם בדיה, מאחר שהוא לעולם מיוצג על ידי מילים המשחזרות אותו. מעשה האונס הוא הממשות היחידה, אבל מכיוון שהתרחש בעבר הוא הופך לשורה של סיפורים, שורה של בדיות: הסיפור שמספר גוטהילף, שהוא סיפור של השתעבדות לשטן וחרטה, הסיפור שמספרת בת שבע, שהוא הסיפור הנוצרי על מחילה, והסיפור של אלינור, שהוא הסיפור של הנקמה. כול הסיפורים הם אמת ושקר במידה שווה ומתעתעת, שכן הנפש אינה יכולה להכיל את האמת ובוראת לה, לכן, שקר של גן עדן עשוי ממילים: "לפני הכול צריך לנטוע גן עדן", אומרת אלינור בתחילת הפרק הראשון. זהו גן עדן עשוי ממילים, אותו צירוף מקראי המכיל בהכרח גם את הנחש, "כי אין גן עדן בלי נחש".
לאורכו ולרוחבו של הרומן מתעתעת בנו הראבן, בין רוע לטוב, בין אמת לשקר, בין מציאות לבדיה. היא מתחילה כבר בשבירת הקונוונציות בפתיח "המשפטי" כביכול. לא המחברת הממשית היא המצהירה כאן על הפער בין הבדיה לבין המציאות כפי שנהוג, אלא דווקא המספרת הבדויה. בכך משחקת הראבן בנטייה הבלתי נשלטת כמעט של הקוראים, לזהות את המחבר עם המספר: מצד אחד היא מעודדת נטייה זו, ומצד שני היא שוללת אותה. והקורא אכן מתבלבל: האם הטענה לפי אף דמות "איננה מהלכת במציאות" מתייחס להיות הרומן בדוי – או שמא זו אבחנה פסיכולוגית המתייחסת לדמותה של אלישבע, שאושפזה לאחר האונס וגם כעת, בחייה החדשים, יש ספק מתמיד לגבי מידת החיבור שלה למציאות? אולי זו אבחנה המתייחסת לאלינור, המספרת, שככל שהסיפור מתקדם תוהה הקורא אם לא יצאה מדעתה?
האם האמירה "הגוף הראשון איננו גופי" מתייחס למונח הדקדוקי המתאר את הכתיבה בגוף ראשון של אלינור, או דווקא לאותו שטן בדמות אדם, פרופסור גוטהילף (כשמו הפרטי של ואגנר, שם שפירושו 'יעזור האל') שכותב את הספר "גוף ראשון, היטלר"? ואם כך הוא, האם העובדה שהיא מבקשת להפריד בינה לבינו איננה מעידה דווקא על הדמיון בין שניהם, שנוצר בגלל רגשי האשמה שלה, על כך ש"ישבה בשקט"? וכי אפשר היה אחרת?
לבסוף היא אומרת בפתיח: "האמת היא שלאף אחד לא עוללו כלום, ושאני לא עוללתי כלום ותמיד-תמיד ישבתי בשקט. האמת היא שכלום-כלום-כלום לא קרה. אולי רק יכול היה לקרות." עם סיום הקריאה תוהה הקורא, מהו אותו "כלום" שעוללו או לא עוללו? האם האונס? או שמא העונש? כי כן, האונס שקרה במציאות לא צריך היה לקרות, ואילו העונש שקרה בבדיה צריך היה לקרות, והכאב הוא על כך שהדברים מתרחשים במהופך. זהו גם כאבה של הסופרת, המודעת לכך שמילים לא בוראות מציאות, הן בוראות רק בדיה המתחזה למציאות.
כמו רעל מתפשט משכפל האונס את עצמו שוב ושוב באמצעות המלים והבדיה: העתקיו נבראים מחדש בגופה של אלינור, האחות מלאת האשמה, ובנפשו של עודד, הבעל הטוב המזדהה עם אשתו. הם מאיימים לפרק את ההגנות השבריריות והתיקון העדין שנרקם במשך שנים, אלו שקיבלו צורה של משפחה, בעל וילדים. הופעתו ההכרחית של הנחש עשויה אף היא ממילים: המילים המרכיבות את ספרו של גוטהילף, "גוף ראשון, היטלר", את הרצאותיו ואת נאומיו והצטדקויותיו. לכאורה, רק מעשה נקמה ממשי – ממשי כמו האונס עצמו – יכול לשמש תיקון. אלא שהמעוות לא יוכל לתקון, ואם כי הנקמה מתוארת בסוף הספר בפירוט רב, הרי שנגזר על הקורא לזכור את פתיחת הרומן, שבה כבר נאמר "אין להאמין לסופרים, הספרות מפנטזת. כל מה שכתוב פה אינו אלא בדיה" וגם "בקיצור, האמת היא שכלום-כלום-כלום לא קרה. אולי רק יכול היה לקרות." האונס עצמו נטבע בגוף, וכל השאר איננו אלא רק שקרים שהגוף מספר לעצמו על עצמו.
————————————————

פורסם גם באתר הבית www.balashy.com

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמר  On 9 בינואר 2010 at 22:21

    יצירה של כל מציאות היא מידת יסוד של יצירת מציאות חדשה, מציאת מציאות לעומת זאת היא גילוי של מאורע אמיתי אשר התרחש במציאות עצמה ומגלגל מוליד מציאות חדשה של סיבה ומסובב
    הסופר כותב על ארועים המתרחשים אמנם בדמיונו וכשלעצמם לא קרו מעולם ולמרות שהם שאולים ממציאויות וארועים אמיתיים שהסופר ספג ראה ושמע, זכרונות בדויים השאולים מזכרונות קולקטיביים אמיתיים.
    הרוע הוא מימד יסוד, מקור מבוא שאין לו סיבה
    אין סיבה לרע כמו שאין סיבה לטוב
    אלו הם מידות יסוד שרירות. אותו נחש מתמם בגן העדן מפתה את הפתי לפצל את עצמו כדי לדעת דרך החוויה וההשתנות
    כלמר אין אדם יכול לדעת דבר אלא אם כן הוא הופך להיות הדבר עצמו וזהו הפיתוי והשקר למעשה, התעתוע שכל מציאות עוברת קיימת נמצאת במימד של הסובייקט המותנה לראות בסובייקט .
    .אחר אובייקט וזהו המימד הראשון, הגוף

  • אסתי  On 9 בינואר 2010 at 16:34

    בעיקר עכשיו כשאני קוראת את דברייך אחרי זמן רב שעבר מאז קראתי את הספר וזמן די קצר אחרי שקראתי את "הכתובים הסודיים" בהם גם מסופר הסיפור בשני מישורים שהולכים וחושפים את האמת. האם זו האמת האמת? ואם כן באיזו ורסיה?

    בקיצור, את מחזירה אותי לקרוא שוב את השקרים האחרונים של הגוף.

    אגב, גם אני התפעמתי מהפתיחה הנהדרת.

  • whisper  On 9 בינואר 2010 at 14:18

    מילה ממה שכתבת כאן.
    אבל אני כן. והספר מסקרן ומרתיע כאחת.
    לא הייתי נחשפת אליו באופן אחר
    תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: