דזירה, חתרנית בלתי נלאית

בפעם הקודמת שקראתי אותו, הייתי קוראת ספרים כפייתית חסרת אבחנה בת שתים עשרה, שרומנים של הוצאת עמיחי היו המעדן המועדף עליה. לימים גדלתי והפכתי לקוראת ספרים כפייתית וחסרת אבחנה באותה מידה, רק מבוגרת יותר. מה פירוש "חסרת אבחנה"? אולי הכוונה היא למי שמעדיפה לקרוא רומן היסטורי על פני ספר ההיסטוריה עצמו, ואשר תוהה לא אחת אם ההיסטוריה של הרומנים איננה מדויקת יותר מזו של ספרי ההיסטוריה המלומדים. לא משום שכותבי הרומנים ערכו בהכרח "תחקיר מדוקדק" (צירוף הגורר איתו פיהוק רחב), אלא דווקא משום שמילאו את החסר ממוחם הקודח, פרטים שהפכו את ההיסטוריה לחיה, נושמת ואף בועטת.

כהכללה, לא גסה בכלל, ניתן לראות כי פרטים אלו, שלעיתים נרקמו בתפרים עדינים ושקופים אל תוך המאורעות הגדולים (מלחמות, על פי רוב) היו אלו שהקימו לתחייה את העבר והפכו אותו לחלק אינטגרלי של ההווה. בדרך כלל, הייתה זו עבודתן של סופרות- נשים.

כל ההרהורים המשמחים האלו עלו בי כאשר שבתי לקרוא בספר דזירה של אנמארי סלינקו, שיצא בהוצאת עמיחי ב-1951, בתרגומו היפה של יצחק הירשברג. את העטיפה צייר מ. אריה, שטרח להציב את דזירה עצמה בחזית, בעוד נפוליאון נאלץ להציץ מאחוריה. מן הסתם זה מכר היטב את הספר, אבל כיום נוספות לזה משמעויות חדשות.

דזירה בחזית. ציור: מ. אריה

 "סבורה אני, שקל לה יותר, לאישה, להשיג דבר מה אצל גבר, כאשר יש לה חזה עגול". במילים אלמותיות ומשובבות נפש אלו נפתח הרומן, שלמרבה ההפתעה התברר לי, בקריאה מחודשת, שאיננו אלא רומן חתרני המאיר את ההיסטוריה הגברית – כלומר, את ה- HisStory של נפוליאון ובני תקופתו – באור מגוחך, משעשע ואינטליגנטי מאוד.

האירועים הדרמטיים, שטלטלו את צרפת ואירופה ושינו אותן ללא הכר, מתוארים מזווית הראייה של דזירה – בת ארבע-עשרה בפתיחת הספר – זווית ראייה בורגנית- נשית, המתבוננת באירועים ההיסטוריים קודם כל דרך פריטי הלבוש (ויחד איתו המרכבות, הארמונות, התכשיטים וכיו"ב). לכאורה, זו התבוננות ש"מחמיצה את העיקר" – את חשיבותם של המהלכים ההיסטוריים, כמו גם את השאפתנות הפוליטית של נפוליאון והסובבים אותו, כולל זו של בעלה של דזירה, האהוב עליה כל כך, ז'אן באפטיסט. אבל, למעשה, היא בונה השקפת עולם אלטרנטיבית שיש בה ערכים אחרים ופרופורציות אחרות: "מה משעממות הן בשבילי כל 'הסעודות המשפחתיות האינטימיות'  האלה, שיוסף (בונפרטה) נהג לערוך, כפעם בפעם, לכבודו של איזה ציר, גנרל או שגריר. סעודות משפחתיות, הנערכות רק כדי לחקור אי-אלה סודות פוליטיים שמאחורי הקלעים ולשלחם, בעודם חמים, במכתבים ארוכים לנפוליאון, הנמצא עתה בדרכו למצרים". אומרת דזירה וחושפת את הצביעות והשאפתנות ללא קץ השולטות בצרפת. וכך היא מתארת את לבושו של נפוליאון בעת הכתרתו לקיסר: "נפוליאון היה לבוש בגדים מקטיפת ארגמן, וכאשר ירד ממרכבתו, ראינו, שהוא לובש מכנסי קפלים רחבים ופוזמקאות משי לבנים, מרוקמים באבני חן. בתלבושת הזאת עשה רושם מוזר ביותר, כאילו התחפש: גיבור של אופרה בעל רגליים קצרות מדי, מדוע זה מכנסי קפלים ספרדיים, נפוליאון, מדוע מכנסי קפלים?".

זה לא רק עניין של טעם לקוי. דזירה מתבוננת בקיסר החדש אבל זוכרת עדיין את הגנרל הלבוש מדים בלויים, שלווה ממנה 98 פרנק כדי לרכוש מדים חדשים לפני שיצא לפאריס כדי לקדם את שאיפותיו הצבאיות (לכבוש חבל ארץ איטלקי ולמלא את קופת האוצר הריקה). זה הפער, הקיים לאורך הרומן כולו, המאיר באור אירוני ומגחך את העולם הגברי העסוק בדבר אחד בלבד: כיבוש (טריטוריאלי), כיבוש (פוליטי) וכיבוש (מעמדי). כיבוש נשים, דרך אגב, לא נכלל כאן. הנשים הן רק אמצעי להשגת המטרות האחרות. כך נישא יוסף בונפרטה (האח הגדול) לז'ילי, אחותה של דזירה, בעבור הנדוניה שלה, וכך מפר נפוליאון את הבטחת הנישואין לדזירה כדי לשאת את ז'וזפינה שתפלס לו דרך פוליטית, וכך הוא נפטר ממנה בטקס משפיל של גירושין פומביים ברגע שהיא עומדת בדרכו.

מדוע מכנסי קפלים ספרדיים, נפוליאון?!

 

המבט הנשי המפורט, המתמקד בפרטי הלבוש, הופך את "העיקר" הגברי הזה לטפל, ומאפשר למחברת לספר את החלקים החסרים בספרי ההיסטוריה, אלו העוסקים בחולשות האנושיות הקטנות והגדולות (הדרך בה היא מתארת את ז'וזפינה היא לא פחות מאשר מכמירת לב), של האנשים ש"עשו את ההיסטוריה", וזאת מבלי להיזקק להסברים פסיכולוגיסטיים מיותרים. זהו מבט הנשלח מן השוליים אל המרכז, אבל עצם קיומו הופך את היוצרות: החשוב נראה לפתע שולי, והשולי חשוב.

אין בספר הזה סולידריות גברית. היא נרמסת תחת השאפתנות הפוליטית שאינה יודעת גבולות, תרתי משמע. לעומת זאת יש בו לא מעט שותפות-גורל נשית, של אלו המכונות "ילדתי הקטנה" גם כשהן כבר אימהות לילדים גדולים. דזירה אמנם אינה יודעת דבר על שבדיה, מלבד העובדה שיש בה "שכבות קרח ירוקות" שלא ברור לה היכן בדיוק הן צפות, ואין לה מושג היכן נמצאת פינלנד, אבל היא יודעת שחיוכה של מרי-לואיזה, כלתו האוסטרית החדשה והצעירה עד מאוד של נפוליאון, מסתיר שנאה לאיש שנשא אותה משיקולים מדיניים. כמו כן היא יודעת, בדיוק באותו אופן, שהעובדה שהיא עצמה הפכה ליורשת העצר השבדית לא תסב לה אושר רב. בתו של סוחר המשי ממארסיליה, שגדלה בבית רפובליקני וחזתה בדם הנשפך בשעת ההוצאות להורג בתקופת המהפכה, רואה את מה שהקיסר נפוליאון לעולם לא יוכל לראות: שהסיסמה "חירות, שוויון ואחווה" כבר נטבעה בתודעת בני האדם, ומשום כך תקופת קיסרותו, על הקורבנות הרבים שהיא גובה בשדות הקרב, היא זמנית.

 

ז'וזפין אשת הקיסר: לבושה תמיד לבן

יותר מכל יודעת אנמרי סלינקו לספר סיפור. הדמויות שלה חיות ונושמות, טרגיות או מצחיקות, בועטות או נכנעות, אבל תמיד אנושיות מאוד. הדרך בה מתוארת אמו של נפוליאון נוגעת ללב במיוחד. האם, היושבת "על הספה ברגליים מפושקות, כשגופה נרכן קדימה, כמו איכרה, שהנה עייפה מאד והיכולה להרשות לעצמה רק רגע של מנוחה", פונה לדזירה כדי שתבקש מנפוליאון לבטל את החלטתו להוציא להורג את אחד הדוכסים. "גנרל ברנאדוט", היא פונה אל בעלה של דזירה, "היודע הוא את משמעותו של ביצוע פסק הדין הזה?", ובעוד הוא מציג את הצדדים החוקתיים של המעשה, היא אומרת, "רצח! משמעותו הוא רצח שפל ביותר… אינני רוצה שנאפוליאונה שלי יהיה לרוצח…". אלא שדזירה נכשלת במשימתה, ואילו האם מענישה את בנה בכך שאיננה מגיעה לטקס בו הוא מכתיר את עצמו לקיסר. באופן זה הופכת המחברת את עצם האמהוּת ברומן לייצוג של אנושיות– זו המתמצה בערכיה הנעלים של המהפכה.

אמו של נפוליאון: ברגליים מפושקות, כמו איכרה

 

 

 

  

  

  

  

  

  

 

את כל הדברים האלה לא יכולתי לראות בנעורי. מן הסתם קסמו לי החלקים הרומנטיים, שגם הם נעדרים, כמובן, מכל ספרי ההיסטוריה. אבל נעלמו ממני השנינות, האירוניה והחתרנות שהיא מייצרת.  אבל בשביל זה יש חנויות של ספרים משומשים, בהם ניתן לקנות תמורת 45 ₪ ספרים של הוצאת עמיחי.

 

אתר הבית שלי: www.balashy.com

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אפי קליידר  On 4 בפברואר 2017 at 11:37

    גם אני קראתי את הספר בנעוריי. הוא הועבר אלי מ נות דודותי המבוגרות, וקראתי אותו מספר פעמים בשלבים מסויימים בחיים. בגלל הספר הפכתי לפרנקופיל, חובב הסטוריה צרפתית ומבקר קבוע בצרפת. נהיתי מאד מהזווית שהצגת, הזוויות מהן התרשמתי שונות וגבריות יותר אבל היה מעניין.

  • אורה  On 22 בנובמבר 2009 at 0:20

    ואם ההסטוריה תשפוט- נראה לי שז'וזפין היתה דווקא מנצחת- ביג טיים..

  • יוכי שלח  On 21 בנובמבר 2009 at 8:30

    "הגיע הזמן שההיסטוריה תיכתב לא רק בידי המנצחים, אלא גם בידי המפסידות", אומרת שושנה לפרדי ב"שירים צורבים", לפני שהם קונים בשוק '3 ספרים בעשר שקל'.
    איך שהוא, נדמה לי שהיא מתכוונת גם לז'וזפין…

  • אורה  On 20 בנובמבר 2009 at 23:37

    יוכי, אני מתביישת (וגם לא יודעת) להגיד כמה פעמים קראתי את הספר הזה, ועד כמה אני מדמיינת עד היום את 'התלתלים הילדותיים' של ז'וזפין- בהחלט ספר שגרם לי לאהוב את ההסטוריה של אותה תקופה: תודה על התזכורת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: