ואם היו אומרים לך…

ואם היו אומרים לך / גלית דיסטל אטבריאן 

 

את הספר "ואם היו אומרים לך" של גלית דיסטל אטבריאן קראתי בנשימה אחת. לעיתים נדירות, נדירות מידי, קורה לי שכבר בעמודים הראשונים ברור לי שזכיתי במתנה: ספר שאיננו רק "קריא" "מותח" ושאר קלישאות, אלא ספר שבשבילו ראוי לחגוג את שבוע הספר העברי. לא יכולתי לחדול מהקריאה. האם יש מחמאה גדולה מזו לספר? יש. כי ספרה של אטבריאן מרתק ומעורר השתאות בגלל הדרך שהוא בורא עולם שלם, מורכב ומסובך, של אנשים (לא דמויות…), רגשות ואמיתות. עולם פנימי וחיצוני, מדויק מאוד, משתנה ומעורר למחשבה.
 
תוך כדי קריאה חשבתי על כל הספרים המתיימרים לתאר את העולם הנשי – שפירושו המיידי והבנאלי הוא להיות אימא ורעיה ובת של, ונכשלים בזיופים קטנים או גדולים, שמתפתים לגודש או לרזון. והנה, יש כאן ספר אחד, ששואל היכן בדיוק נמצאת "האישה", בעולם שבו היא קודם כל "אשתו של…" ו"אמו של…" ובתה של…". ומתוך השאלה הזו הוא מצליח לטוות רקמת מילים מסובכת  ועדינה, שמציירת את התמונה השלמה מבלי לוותר על הפרטים הקטנים – תמונה של אישה אחת מסוימת.   
 
לכאורה, זהו "סיפורה של ענבל, אישה שחייה משתנים מהרגע שנולד לה ילד מיוחד". אבל רק לכאורה. כי שום דבר אינו פשוטו כמשמעו במשפט הזה. כי האישה שמתאר הספר נמצאת בדיוק בתפר החמקמק שבין היותה בת, רעיה ואם. ו"הרגע" הזה איננו באמת רגע, אלא תהליך ארוך שיש בו בעיקר התבוננות עצמית מייסרת, שבו בוחנת ענבל מחדש את עצמה ואת העולם סביבה, כדי שתוכל להבין מיהו אותו ילד מיוחד שאותו העולם איננו מצליח "לאבחן" (מילה שהספר הופך למפלצתית).
ולא, זה לא ספר על "איך התגברתי על כך שנולד לי ילד אוטיסט". הספר רחוק מאוד מלהיות ספר הדרכה, או ספר ניו אייג'י מכל סוג שהוא (וגם על כך יש לו מה להגיד…). זה ספר שבא לתאר את המפגשים בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני, את ההתנגשויות ביניהם, את בדידותו של האדם היחיד – אבל גם את רגעי החסד שבהם הוא מוצא לו שותפים לדרך. זה ספר שיודע שהעולם מורכב, ויודע לתאר את המורכבות הזו. הדמויות בו אינן משורטטות בשחור-לבן. הן מצוירות בצבעי שמן, כראוי לדמויות שפועלות במציאות שעשויה מחומרים של זיכרון ואשמה, אבל גם של חסד.  גם ההתמודדויות הבנאליות לכאורה, כמו אלו שבהן ניצבת ענבל מול רשויות אטומות (הרבה יותר מאשר בנה, "האוטיסט"), הופכות לסצנות ייחודיות, שיש בהן אימה וצחוק בעת ובעונה אחת. "שומר אחד ייכנס לכאן ואני עושה לך פיפי על השטיח", מאיימת הסבתא  על הנוירולוגית המסרבת לצאת מישיבה כדי להסביר את תופעות הלוואי הקשות של הריטלין שקיבל נכדהּ, ומכניעה את הרופאה.
 
העולם שבו חיה ענבל הוא עולם דטרמיניסטי שיש בו מערכת מסועפת של חטא ועונש, והולדת בנה, "הילד המיוחד", מחדדת ומעצימה תחושה זו. אלוהי האסונות צופה בה ממתין, זוכר ונוטר. היא מנהלת איתו משא ומתן מסובך, ועם זאת חיה בתחושה שבלעדיו אין לקיום האנושי – לטוב ולרע שבו – משמעות. משחק הילדים שממנו נגזרה כותרת הספר הוא ההמחשה הטובה ביותר לניסיון האנושי הילדותי לשלוט בגורל: " אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר… אם היו אומרים לך שיהיה לך בית עם קומות וחדר משלך, אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט… אם היו אומרים לך או שאבא עושה לך בושות ליד החברים מבית ספר או שלילד שיהיה לך לא יהיו חברים בכלל…". ענבל מנסה לשבור את כללי המשחק האכזרי הזה עם הגורל, אבל משלמת על כך מחירים כבדים.
 
הספר עוסק הרבה במילים. הוא לש אותן ויוצר אותן מחדש ומצביע על הכשלים החברתיים שעומדים בבסיסן. למשל, הצירוף "ילדה טובה" שבו מכנה ענבל את רוני, בתה הבכורה, הנושאת בשקט ובגבורה את עול היותה אחותו של "ילד מיוחד", ואשר הופך בפיה לזהה ל"ילדה שקופה". אבל "ילדה טובה" היא גם ההשתקפות של "רעיה טובה" ו"אם טובה", וכולן, לכן, נשים שקופות. או השימוש במילה הפרסית "סוזמון", שאין לה תרגום מדויק לעברית אבל היא מכילה עולם סוציולוגי שלם, הבא לתאר את הפער שבין מהותו האמיתית של האדם לבין הדרך שבה הוא מציג את עצמו לעולם – אדם מזויף. וככל שהקורא מתוודע אל דקויותיה של המילה הזו כך נעשים נהירים לו האינטראקציות החברתיות הלקויות בין גיבורי הסיפור לבין האנשים הסובבים אותם, אבל גם מתבררים לו הפערים בתוך נפשה של ענבל, שנוכחותו של בנה, "הילד המיוחד", מאירה אותם באור כואב.
לא קל לתאר עולם כזה, ולשם כך משתמשת גלית דיסטל אטבריאן בכל האפשרויות שמציעה לה השפה העברית – מחלקיה הפיוטיים ועד לחלקיה היומיומיים ביותר. כך, למשל, היא מתארת את הרגע שבו היא מנסה להסתיר מרוני, בתה הבכורה, את העובדה שהיא בוכה: "אני מגמגמת אליה ומסובבת את גבי כדי למחות את הדמעות בלי שהיא תראה. אבל היא בולשת בי בעיניה, עד שמתחשק לי למלמל משהו על הבצל הזה שהרג אותי, כי מאם לבת כאב ניגר כמי נהר, ומצטמצם לכדי בצל" (עמ' 169). וכך, כשהיא משתמשת במשלבי לשון מגוונים בתוספת ציטוט קטן, היא מתארת את היחס שלה לבתה – אבל גם את מערכת היחסים המסובכת שלה עם אמה – ואת יחסי אמהות-בנות בכלל.
 
והדמעות האלה, המצחיקות והעצובות, הן הסיבה הטובה ביותר לקרוא את הספר יוצא הדופן והמשובח של גלית דיסטל אטבריאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולה  On 26 בדצמבר 2016 at 7:56

    עוד לא קראתי את הספר וכבר מתרגשת. אני רצה מיד לקנות אותו.

  • רנה צוקרמן  On 29 ביוני 2016 at 22:31

    אהבתי את הספר מאוד. א. אין התייפיפות, יש קשיים אמיתיים של לגדל ילד אחר באווירת חוסר אהדה בין ההורים וחוסר תקשורת בינהם, ניראה לי כמעט בלתי נסבל וזה נמשך המון זמן. מה שהכי מצא חן בעיני הם הפרקים האחרונים העוסקים הזוועות הפסכיטרייה. ברומן ועוד רומן ביכורים, באומץ לב את מתארת את זוועות הפסיכיאטריה המתאכזרת באנשים והורסת ילדים להורים ללא רחם.
    תודה על תאורים אלו. אני מקווה שכמה שיותר הורים יקראו אותו ויברחו מפסכיאטריה כמו מאש.

  • בל  On 9 בפברואר 2011 at 20:46

    ספר מדהים,תמיד רציתי לכתוב אודות ההתמודדות שלי בגידול של ילד
    עם pdd. רבות הפעמיים שבהם הרגשתי שהסופרת גלית דיסטל ישבה איתי ושמע את הסיפור האישי שלי…התרגשתי עד דמעות!

  • לאה  On 20 בדצמבר 2010 at 10:39

    ספר נפלא צריך לקרוא כדי להבין זאת.

    יש בםפר ייאוש, תקווה, צחוק ודמעות.

    אי – אפשר להפסיק באמצע הקריאה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: