התן חושף שיניים

 

                                            

                            הידידותי והטרמפיסטית                                               4 ק"ג של אנרגיה ג'ינג'ית נבחנית

    

לפני כחודש ראיתי אותו לראשונה. יצאתי לטיול הבוקר הרגיל שלי עם פיצית (4 קילוגרמים של אנרגיה ג'ינג'ית נבחנית), מודי (25 קילוגרם של ידידותיות שחורה) ומילקי (הטרמפיסטית הקבועה שלנו מהבית הסמוך). רצועת חיטה שלא נקצרה בשדה של משפחת קולבר היוותה מקום מסתור נוח עבורו, ומאחוריה ראיתי אותו מציץ בתנוחת הצופה הנאמן המשגיח על הגורים מפני פולשים זרים. לא התרגשתי במיוחד. מי שגר במושב ומסתובב בשדותיו רגיל לראות תנים מציצים מבעד לגבעולי התירס הגבוהים, או נעים במהירות בתוך מטע אפרסמונים. הסתמכתי על החוק הבלתי כתוב, לפיו השביל הוא שלי, והשדה והמטע הם שלהם.  זה השביל המבדיל בין בני אדם לתנים, בין כלבים לבין חיות בר.

אבל התן סירב לקבל את החוקים. כעבור כמה ימים חצה פתאום את שדה החיטה הקצור לעברנו, וברגע האחרון נמלך בדעתו וחזר על עקבותיו, אבל המשיך לצפות בנו בדריכות. ביום למחרת
ראיתי אותו נוטש שוב את עמדת השמירה שלו ורץ לאורך השדה, במקביל אלינו, ההולכים בשביל. לא בוטח בנו, ולא בחוקים הבלתי כתובים. תן פרנואיד.  

וכך הוכרזה מלחמה.  מלחמה על אדמה, על טריטוריה, על זכויות הטיול החופשי בשש בבוקר.

מאז יצאתי לטיול דרוכה, בודקת למרחקים, מנסה לעקוב אחר הלך מחשבותיו ותכנוניו הזדוניים. בכל בוקר קיוויתי שיגיעו הפועלים התאילנדיים החייכנים לעבוד בשדה שמצידו השני של השביל, זה ששתלו בו שיחי נוי שהפועלים גוזמים אחת לכמה ימים. ואם לא הם, אז שיגיע  מ', עם כובע הבוקרים המהוה שלו, על הטרקטור המהוה לא פחות, וייסע לפני, בדרכו לארגון מחדש של צינורות ההשקיה בשדות שלו. שיגיע מישהו, שתגיע תגבורת. אבל על פי רוב הייתי לבד – כלומר, עם הכלבים והתן.

המלחמה הוכרעה בשבת.  עוד לפני שנכנסתי אל השביל, מאה מטרים מביתי, תקוף חרדה לא ברורה  הוא גח, חושף שיניים, מאחורי השיח שבחצר האחורית  של השכנים. הכלבים, בעוז נפש של כלבים, זינקו לעברו והתחילו במרדף אחריו. המדהים מכול היה השקט. המרדף התנהל מבלי שתישמע  ולו נביחה אחת. מרדף דומם, עקשני, כשהצייד והניצוד מתחלפים: פעם התן רודף אחרי הכלבים, ופעם הוא רדוף.  כמו צופה בסרט אילם ראיתי ממקומי על השביל כיצד נעמדו פתאום אלו מול זה, כלבים מול תן, דוממים וקפואים לשניות ארוכות, עד שהתן השפיל ראשון את ראשו והפנה להם עורף, חצה את השדה לכיוון ההפוך ונעלם באפלולית מטע האפרסמונים.   

למחרת הכנסתי את הכלבים למכונית הקטנה שלי. את השביל עברנו בנסיעה, מביטים מהחלון בתן הצופה בנו ממקומו הקבוע בשדה החיטה הקצור. לעיתים הוא רץ במקביל אלינו. אבל אנחנו נותרים על השביל והוא בשדה.
עכשיו אני מתחילה את צעדת הבוקר שלי במטע התפוחים של אלמגור, בדיוק בנקודה שבה מסתיימים השביל והשדה הקצור.  הכלבים יוצאים מן המכונית ומיד מתחילים במרדף משועשע וחסר סיכוי אחרי הסיקסקים.  אבל עיני עדיין בולשות, מחפשות, דרוכות.

 

________________________

האתר שלי: www.balashy.com

——————————————-                                                 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: