לאן התגלגלת, יא דודו

הכותרת המעודנת ב"חמש עם רפי רשף" הייתה: "לאן התדרדרת, יא דודו?", וזאת לאחר דקות ארוכות מאוד, בהן הוקרן הסרטון הקצרצר שבו נראה דודו טופז יוצא/נכנס למעלית, שוב ושוב, בלופ אינסופי, המזמין את הצופה להתמכר. דחוס בין עיתונאים וצלמים ושוטרים, נראה ילד הפלא שהזדקן אבוד ומבולבל. התקשורת, כמובן, נעצה שיניים. זה מה שהיא עושה.
אבל בין אם במודע ובין אם לא, שלחה הכותרת האכזרית-למדי הזו של ערוץ 10 את הצופה לבחון את המיתוסים התקשורתיים של ישראל, והדרך אותה עברו.

לדודו הפלמחניק, הגבר המיתולוגי הלאומי, ש"עת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים", מעולם לא הייתה הזדמנות להזדקן ולהפוך לאייקון פתטי. על פי כללי הז'אנר המיתיולוגי-פלמחניקי, הוא חייב היה למות צעיר. הוא מעולם לא נישא, ולכן מעולם לא נטש את נשותיו וילדיו, לא הסתבך בחובות ולא נתבע למשפט (סחיבה מן הלול לא נחשבה להסתבכות בפלילים)

לדודו טופז, לעומת זאת, לא היה סיכוי לסיים כמיתוס. הוא נולד שנתיים לפני קום המדינה, והקומזיץ היחיד בו השתתף נקרא "מדורת השבט", שפעם בערה בערוץ 1 ועכשיו היא מבעירה את  ערוץ 2. הבנות שהקיפוהו עד צוואר התלוננו אחר כך על הטרדה, ומי שתיעד את עלייתו ונפילתו לא היה חיים חפר, הפזמונאי הלאומי, אלא ספק עיתונאית ספק רכילאית עבר, שדיברה בעיקר על עצמה (בחדשות הבוקר של גלצ), וסיפקה תובנות פסיכולוגיות בגרוש על מניעיו ומעשיו.
המדיה היא המסר, אומרת הקלישאה. בין דמותו של דודו הפלמחניק לבין הישראלי המצוי תיווך אז משורר ואיש פלמ"ח, מגויס ומסור לעניין הלאומי. בין הפרסונה הטלוויזיונית לבין הצופים מתווכת תקשורת ההמונים, המגויסת ומסורה לעצמה, שדודו טופז היה בשר מבשרה. עכשיו היא תובעת את ליטרת הבשר.

ואין טעם לשאול שאלות של חפות ואשמה, ולשוב ולהזכיר שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע וגו'. אשמתו של דודו טופז, אמר אחד הפרשנים, שהוא רצה יותר מידי שיאהבו אותו. אבל המשחק התקשורתי איננו מתנהל בשדה האהבה. הוא גם לא מתקיים בשדה המשפטי או אפילו המוסרי. הוא מתנהל בשדה שבו צומח רייטינג, שהוא מילה אחרת לכוח, כסף והשפעה.
————————————————
אתר הבית שלי: www.balashy.com
————————————————

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מיקי  ביום 3 ביוני 2009 בשעה 6:59

    יוסי כותב בתגובתו הפנייה למאמר שלך, המינוריות שלו והשימוש השקול במילים חזק יותר מכל מה שכתבת עד כה ואת המגדירה את עצמך כ"….אישה של מילים, מילים, מילים, שנמל הבית שלה היא הספרות אבל נמל היעד לא ידוע. "…. מ-שלך בסלוגן

    אכן אמת בפרסום ולא ניתן היה לעמוד על דיוקן של ה-מילים מילים…. אם כי עתה ניתן להוסיף מילים ותו לו.

    יושרה ואת אינן תלויים באג'נדה או גחמה, דין שווה וצדק, אינן קשורות לתיעוב או חיבה, אלו הן אמות מידה שעומדות בזכות עצמן ויפון לכל בכל זמן ואפילו הזמן אינו מכריען אלאמשביחן.

    עצתי היחידה היא אל תבני את עתידך הכלכלי או בכלל על מילים מילים כשלת ברגע המבחן.

    לעומת זאת אני מפנה את הקורא הנבון ואפילו אותך כי לכל אדם יש תקנה לקרוא את הפוסטים של יוסי דר ובמיוחד את ספריו, אולי בעצם הקריאה יהיה ניתן לרכוש אמות מידה לעתיד לבוא.

    באשר ליוסי דר, ראי את המינוריות של תגובתו וכמה עצמה יש במעט מילים – תגובתו תשרוד את המבחנים שאת כשלת בהן.

  • לי  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 18:00

    מוזר שאת משתמשת בדיוק, ובלי אירוניה, באמצעי המשיכה הזולים שבהם השתמשו במהדטרת הטלוויזיה – אותה כותרת (אפילו בלי מירכאות) ובאותה תמונה

  • בן  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 17:57

    למעמדן של נשים.

    איך אם דודו טופז יימצא אשם בתיק הספציפי הזה מעמד הנשים יתחזק?

    אוליי יש כאן שימחה לאיד ותקווה להרשעתו בגלל שבעבר התייחס לנשים שלא לפי הרוח הפמיניסטית?

  • בועז כהן  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 15:42

    יולי, את כותבת: "שני הגברים האלה הם מטרידנים סדרתיים, אין לאיש ספק"…

    באמת? אין לאיש ספק? אז אפשר להכניס אותם לכלא כבר, או שקודם יהיה משפט? מה את אומרת?

    סליחה שאני מקלקל את ההתלהבות – אבל אף אחד מן השניים הללו טרם הורשע.

    ולי, אישית, יש הרבה ספקות עד שלא מוכיחים לי כמו במדינת חוק מתוקנת בבית המשפט שאכן האדם אשם.

  • יולי  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 14:34

    ההזדמנות שדודו טופז נותן לנו כחברה שרוצה להתבגר(כן, גם משה קצב) היא לראות מה קורה לגברים (האלה) כאשר הם לא מקבלים את המוצץ או הפיטמה של אמא.
    אצל קצב זו התקשורת ואצל דוד טופז זו הטלוויזיה המסחרית

    וכן, שני הגברים האלה הם מטרידנים סדרתיים, אין לאיש ספק, השאלה אם בית המשפט מצליח להרשיע היא שאלה אחרת לגמרי.

    ודודו המיתולגוגי (תודה, יוכי) היה בתקופת החיתולים של החברה הישראלית שאולי לא רוצה להתבגר בכלל.

    רק הכיבוש מתבגר (בהשראת דליה פלח אצל טלילה) http://www.notes.co.il/talila/56911.asp

  • יוכי שלח  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 14:08

    בועז, לא אני הצעתי להפוך את "המקרה של דודו טופז" להזדמנות לעסוק בעניין המגדרי, אלא יולי. אבל
    אני מניחה שהכוונה היא לשימוש בנשים כקישוט – הן בעבר, אצל דודו המיתולוגי – "הקיפוהו בנות עד צוואר" – והן בהווה, הכולל הטרדות מיניות מצידו של דודו טופז.

    הזויה יקרה.יש צדק בדברייך, שעצם קיומו של הפוסט הזה יש השתתפות בלינץ'הוירטואלי. מצד שני, אי אפשר לדבר על משהו בלי לדבר עליו. בעייה. אני מקווה רק שהדרך בה כתבתי מצמצמת למינימום את הנזק הבלתי נמנע.

  • בועז כהן  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 13:55

    נועם: אם יש ממש בחשדות שהובילו למעצר, זהו יום שחור לדודו טופז – ובעיקר לילדיו. למה יום שחור ל"קהילת הבידור"? מי היא בכלל, "קהילת הבידור", ומדוע – אם תוכח אשמתו של טופז – עליה לסבול ממעשיו הנלוזים?

    יוכי: גם אני לא הבנתי איך "המקרה של דודו טופז נותן הזדמנות לעשות צעד ענק קדימה לטובת נשים". אשמח אם תסבירי. אני בעד נשים, מאוד בעד, אבל לא הבנתי מה הקשר.

  • בן  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 11:33

    לא כל כך הבנתי, איך המקרה של דודו טופז נותן הזדמנות לעשות צעד ענק קדימה לטובת נשים?

  • נועם  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 11:18

    הבושה היא רק לתקשורת, ולא למחוללי המעשים האיומים שעליהם היא מדווחת?
    אם יש ממש בחשדות שהובילו למעצר, זהו יום שחור לקהילת הבידור שאליה משתייך העצור, לאו דווקא לתקשורת.

  • הזוייה  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 10:26

    כותב רשומה, כתבה או משתתף בלינץ וירטואלי בפורום או כטוקבק כדי להעלות את דודו עוֹלָה על המִזְבֵּחַ החברתי, הוא לא שונה מהתקשורת.
    הוא הפך לשיח ציבורי היום במקום שנתעסק בדברים החשובים באמת, ולא במישהו שהיו לו ימים יפים ולעת זִקְנָה מציגים את הצד החלש שלו.

  • יולי  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 9:51

    אחרי שקראתי גם את הפוסט שיוסי מפנה אליו על קצב, אני מבקשת לומר, בעדינות, אם אפשר, כי אני חדשה כאן
    שחבל לעסוק בתקשורת כאשר ישנה כאן הזדמנות (בשני המקרים) לעשות צעד ע-נ-ק קדימה לטובת נשים
    הגיע הזמן, בתחילת המאה ה – 21 שגברים מערביים יחדלו לראות באישה אובייקט למילוי הצרכים הנרקסיסטיים שלהם.
    באמת, הגיע הזמן.

  • יוסי דר  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 8:59

    אני מציע לך לקרוא פעם נוספת את הפוסט שאת עצמך כתבת לא מזמן על משה קצב ולהשוות לפוסט הזה שלך על דוד טופז – אולי יהיה לך הרהור כלשהו בעקבות כך.

    הנה הקישור לפוסט שלך על קצב:

    http://www.notes.co.il/yochy/54012.asp

  • בועז כהן  ביום 1 ביוני 2009 בשעה 8:55

    במלוא כיעורה, עליבותה וחוסר החמלה שבה נחשפה אתמול התקשורת הישראלית. עקבתי בזעזוע לא קטן אחר הסיקור הנתעב, הצהוב, צמא הדם של כלי התקשורת את הסיפור הזה.

    אין איפוק. אין טעם טוב. אין קור רוח. אין אתיקה. אין כלום. רק תאווה בלתי נדלית לעוד ועוד מהגועל נפש.

    בושה. בושה. לאן התגלגלנו אנחנו, זו השאלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: