עוד מילה על סוזן בויל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פעם קראו לזה פשוט "ביצוע חדש", אחר כך קראו לזה, "גרסת כיסוי", ולבסוף – Cover. אם לא אכפת לכם, אני מעדיפה את הצירוף הראשון, המסורבל משהו, אבל המדויק. אולי זו סתם סמנטיקה, אבל תמיד נדמה לי, ש"גרסת כיסוי" או Cover תמיד מכסה את הביצוע הראשון, המקורי, מבלי לגלות בו שום דבר חדש. כל כך הרבה גרסאות כיסוי יש, וכל כך מעט ביצועים חדשים, שהאוזן, המתלהבת לרגע מהמוכר והידוע, נעשית קהה ואדישה, בסופו של דבר.

 

ביצוע חדש ומשמעותי דורש פרשנות חדשה לשיר. לעיתים זו פרשנות מוסיקלית, לעיתים – פרשנות חברתית, ולעיתים – שניהם. אוף. זה כל כך נדיר. למשל, הביצוע המרתק של של טיפקס (בעצם, של קובי אוז), לשיר "הימים האחרים":

 

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים,

אשר מעבר להרים העשנים, הבוערים.

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים

עולים, באים מן הבקעה, יורדים אלינו מן ההרים,

צוחקים את האביב, האהבות, הנעורים

ואת הדברים אשר שכחנו כבר איך הם נראים.—

 

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים,

גאים כמו פרקי תנ"ך, יפים כמו שיר השירים.

שוטפים כמו אשד במידבר, ורודים כמו שחר בהרים.

ימים של חסד ושלווה, ימים שקטים ומאושרים –

ורק ביום ה"יזכור" , ברגעי ההרהורים,

נחזור ונספר הכול, ונספוד לבחורים.

ונשמע את קול האש, ואת מטח הכדורים,

ואת הקרב שהתחולל אז בתנופת האדירים.

 

השיר הזה, שהוא כעין רשימת מצאי של כל חלקי הנרטיב הציוני-צברי-בטחוניסטי-ישראלי, הופך אצל קובי אוז לשיר אירוני, המעמיד רשימה סמויה וחלופית, שאיננה מושרת (הוא מקפיד לדייק במילים, קובי אוז) אך נשמעת היטב מבין השורות. היא מציבה את ההווה המפוכח, המייאש כמעט, מול העבר התמים והלאומי, זה המדיר מתוכו את כל מי שאיננו יכול לסמן וי ליד כל רשימת המצאי הזו: זה שאיננו יפה בלורית ותואר, שלא נולד עם שיר-הרעות בפיו, ולא ינק את אנחנו-שנינו-מאותו-הכפר עם חלב אמו.

אוז מביא איתו לשיר גם פרשנות מוסיקלית חדשה, אבל גם את עצמו: את המראה החיצוני הפרובוקטיבי והדווקאי, את הביוגרפיה האישית המוחצנת של יליד שדרות, ובלי משים כמעט הוא מעמיד לפניו, כמגן, את כל שיח-המיעוטים של השנים שחלפו ממלחמת ששת הימים ועד היום.

ההבדל בין הפרחיות והפרחחיות המוסיקלית האינדיבידואליסטית והמשועשעת שמציע אוז במקום מקצב ההורה הקולקטיבי של השיר המקורי הוא ההבדל בין "המרכז" של "להקת פיקוד מרכז" לבין השוליים של עיירת הפיתוח ממנה הגיע אוז. הלהקה הצבאית, שבין להיטיה הגדולים נמנים "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "האיש מן הבקעה", "היום היום", וכמובן, "גבעת התחמושת", הייתה סוכנת יעילה של אשליית המרכז החברתי הישראלי שקובי אוז מנתץ בכישרון בביצוע שלו. לא, אין כאן שום כיסוי ושום Cover.

 

ואיך זה בדיוק קשור לסוזן בויל, ולביצוע המדהים שלה ל"חלמתי חלום" מתוך "עלובי החיים"? גם בויל מביאה איתה את הציוד ההכרחי: קול גדול ומוסיקליות מרשימה, מצד אחד, ומראה חיצוני מוזנח המטיח את עצמו היישר אל תוך פרצופיהם המלוקקים, המלוטשים והמשופצים של שלושת השופטים בתחרות השירים, מצד שני. הפער בין השניים כמעט שאיננו נסבל. איך היא מעיזה, חושב הצופה, הדורש מוסיקליות מפלסטיק ומראה מפלסטיק. היא תקלקל לי את היום. ואז היא אומרת: אני אשיר את השיר "חלמתי חלום" מתוך "עלובי החיים". מצחיק, לא? עלובי החיים – מילא, זה מתאים, אבל חלום?

ואז הגברת השמנה מתחילה לשיר. בגבות לא מרוטות, בתספורת מהגהנום, בגוף שספק אם ידע ימים טובים יותר – היא מתחילה לשיר בקול מגן עדן. ומן השורה הראשונה כבר ברור: זו איננה גרסת כיסוי, זה איננו Cover. זוהי פרשנות חדשה, ביצוע חדש. נכון, אם היינו עוצמים עיניים ומדמיינים זמרת בובתית כמו השופטת הנאה בתחרות, לא הייתה כאן כל חתרנות. אבל אנחנו יושבים בעיניים פקוחות ולא מאמינים. האדמה זזה מתחת לרגליים, ולא בגלל שיש כאן רעידת אדמה מוסיקלית דווקא, אלא משום שהיסודות המוצקים של "כדי לשיר את חייבת להיות גם יפה" מתערערים מתחת לרגלינו ממש ברגע זה. ואם זו לא חתרנות…

 

נו טוב, חבל קצת לקלקל את המסיבה. הרי ברור שבתוך חמש דקות שואבת המכונה הטלוויזיונית הקפיטליסטית היעילה את סוזן בויל אל תוך תוכה והמערבל מתחיל לעבוד ולפלוט שטרות של כסף. זה נראה קצת (בלשון המעטה) מבוים מידי, יפה מידי, ערוך-היטב מידי מכדי שנאמין לסיפור-סינדרלה המתבקש כל כך. השופטים נאים מידי, הקהל מגיב מהר מידי, היוטיוב עובד שעות נוספות רבות מידי.

אבל למי זה אכפת. הגבות-הבלתי-מרוטות של סוזן בויל כבר נצרבו בתודעתנו ויישארו זמן רב אחרי שמכונת הכסף הזו תתחלף במכונה אחרת, יעילה וחדישה יותר, וגם אנחנו נהייה, בעל כורחנו, בורג קטן והכרחי בתוכה.

 

 

 ——————————

אתר הבית של יוכי שלח: www.balashy.com

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רותם  ביום 18 באפריל 2009 בשעה 20:44

    תגידו
    מתי נוכל סוף סוף לפרגן כאן ולא לקנא ביכולות של אנשים אחרים.

    אני בז לכל הקנאים האלה שלא יודעים לפרגן
    ברגע שסוזאן בויל התחילה לשיר
    אין דרך לתאר את זה מלבד

    שאפילו המלאכים יתעגו מרוב צלילותה וקולה העדין והיפה.

    לא סתם כבר החתימו אותה על חוזים
    ומי שחושב שאם הוא היה שומע אותה ברדיו והיה אומר נחמד ותו לא טועה וטועה בגדול.

    ולא סתם נכנסו יותר ממאה אלף איש ליו טיוב לשמוע אותה בשנית.

    וסוף סוף יוכלו (מלבד הקנאים כמובן) להבין שהפתגם נכון

    "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו."

    יש כאלה שעוד לא הפנימו את זה…..

    כבר הרבה זמן שלא שמעתי קול כמו קולה הענוג של סוזן בויל

    אני בטוח שהיא תצליח גם כזמרת מן השורה וגם כזמרת אופרה ובגדול

    עם קול שמיימי כמו שלה

    השמיים אינם הגבול…..

  • אסנת  ביום 18 באפריל 2009 בשעה 15:02

    שכנראה מוטבעת בד.נ.א. שלהם. אפשר לפעמים לקבל דברים כפשוטם. ההופעה הזו היתה אחד הדברים הנוגעים ללב ומכניסים בפרצוף שלעיתים אתה נתקל בהם, בים של יומרנות, ציניות מרירה, ופוזה של כבר ראינו הכל.

    רחמי עליכם.

  • אחת מהצפון  ביום 18 באפריל 2009 בשעה 14:12

    הועלה ליוטיוב בעקבות ההיסטריה. הוקלט לפני עשור. קול מדהים שמזכיר את הזמרות הנהדרות של סוף שנות ה-60.

  • אביב  ביום 18 באפריל 2009 בשעה 2:05

    מסכים עם רון, אני חושב שיש מיקרים שצריך לדעת לפרגן. אז נכון שזו תוכנית ריאלטי בה הכול ערוך, אבל אני חושב שיש גבול לקונספירציות.
    אז נכון שהייתה איזושהי הגזמה בהתאמה בין בחירת השיר מעלובי החיים לחזות בוייל. אבל עדיין בוייל מצליחה לרגש ולראייה מיליוני הצופים ברחבי העולם .

  • רון וול  ביום 18 באפריל 2009 בשעה 0:46

    לכל המלעיזים למיניהם – אסתי, מרים וצביקה – חבל שאתם לא יודעים לפרגן ומחפשים בציניות מה יכול לקלקל את הרושם הפנטסטי שהשאירה הופעתה של סוזן בויל.
    נכון שהאפקט המצמרר הוא בשילוב של הקול הזך ,הצלול והאיכותי מול ההופעה המרושלת והמוזנחת, וכן עקב תגובת הקהל והשופטים אבל מכאן להסיק שהכל מבויים זו טיפשות ורשעות. אפשר אולי לביים 3 שופטים (ואני לא חושב שזה מה שקרה כאן) אבל אי אפשר לביים כל כך טוב אלפי צופים מבלי שזה ידלוף.
    מעבר לכך, למעלה מ-30,000,000 צפיות ביוטיוב ולמעלה מ-120,000 תגובות אומרות דרשני.

    אני בניגוד אליכם לוקח מהופעתה של סוזאן את החלום ואת העובדה שהמציאות יכולה לעלות על כל דימיון. שמחתי לראות איך החלום של אישה קטנה ומוזנחת מכפר נידח בסקוטלנד מתגשם בענק (ומבחינתה ללא קשר מה יהיה בהמשך התחרות, החלום שלה התגשם ובענק). ואם החלום שלה התגשם כך, יום אחד, מתי שהוא, גם החלום של כל אחד מאיתנו עשוי ממש כך להתגשם.
    זה מה שריגש אותי בהופעתה המצמררת של סוזן
    .

  • חיים צרפתי  ביום 18 באפריל 2009 בשעה 0:04

    אנחנו אלופי העולם בלקלק שמחות.אז הגברת הזאת עד עכשיו שרה רק בביתה שהתריסים מאוגפים.ארזה קצת אומץ ותעוזה ונגשה לתחרות.העולם לא כזה טיפש שיצליחו לעבוד על כולם.זה נראה הכי אמיתי שיכול להיות מצד הקהל בכלל ומצד השופטים בפרט…אנה תנו לכישרון זה במה.חצ>>

  • איתמר  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 21:06

    מכך שמישהי כמוה נראית טוב. יש התרגשות מן הביצוע. רוב אלה שהתרגשו ממנו היו מרגישים כך גם אילו היתה יפהפייה במונחים טלוויזיוניים.
    ולמה נשים תמיד קטלניות כל כך בנוגע למראה החיצוני של נשים אחרות?
    כך היא מתלבשת, וזו זכותה

  • י.ג.  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 21:00

    לאסתר, צביקה, ומריים:

    אתם פשוט טועים לגביה:)

  • עז א-דין אל-קסאם  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 18:44

    דיי להתחנחן על כל שטות בבלוג באינטרנט
    אלה תופעות של גיל העמידה או מה?

  • אחד  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 17:31

    דווקא הביצוע של דולורס וייס נשמע לי יבבני, יומרני ונטול פואנטה ממשית.
    הביצוע הנפלא של בלומין, לעומת זאת, גרם לי לשמוע את השיר לגמרי אחרת, לראשונה.
    זה עניין של טעם וריח, הנחרצות כאן היא מיותרת.

  • אסתי  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 15:57

    וחושבת גם אני שההתפעמות נובעת מהפער בין המראה לבין הביצוע שגם אני אישית לא נפלתי ממנו.
    קול יפה. הגשה טובה.
    פרשנות אחרת?

    איפה רות דולורס וייס עם הביצוע שלה למכורה שלי ארץ נוי אביונה? שם זו פרשנות חדשה ואחרת לשיר
    כאן?
    בערך כמו מרינה מקסמיליאן בלומין עם הביצוע שלה ל"וידוי". יפה מאוד. קול נפלא. שום פרשנות חדשה לטקסט הידוע וללחן העוד יותר ידוע.

  • עידית  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 13:59

    הגדרת יפה את החוויה. זה היה מדהים, ורק אחר-כך בצבץ הספק שמא כל זה מתוכנן…

  • מרים  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 11:47

    ההתפעמות נובעת אך ורק מהפער. מי שיאזין להקלטת אודיו, בלי לצפות בזמרת, ובלי לראות את גלגול-העיניים והבוז של השופטים והקהל לפני ששרה – יגלה שמדובר בלא יותר ממישהי עם קול לא רע ששרה בסדר חלק מהזמן; שיש לה לא מעט חולשות טכניות, ושום "אמירה". נחמד ותו לא.

    אבל הפער המדהים בין דמות הספונג'אית (שגם לא ממש מתבטאת ומציגה את עצמה כאדם נבון או מעניין) והעוינות שהיא סופגת, לבין השירה (בכל זאת מעל הממוצע בתחרויות כאלה) יוצר את אפקט ה"הצטמררות", הלא הוא הגביע הקדוש של הז'אנר.

    אבל חייבים להודות, הבחורה עלתה על משהו: למה לעזאזל אנשים מגיעים לאודישנים במיטב מחלצותיהם, באיפור מלא ובשיער צבוע? הם יוצרים ציפיות שרק מזיקות להם! מהיום, זמרים וזמרות, אמצו את מראה בויל, וצרו את אפקט הפער המהמם במו-ידיכם.

  • י.ג.  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 11:19

    למה להיות צינים? גם אם זה היה קטע ערוך תגובות הקהל לאורך כל המופע זה מה שחשוב. בתעשייה שמקדמת נעורים ויופי ע"ח כשרון (בריטני ספירס למינהן), מגיעה פתאום מישהי ומוציאה את ההמונים מהקופסא.

    ותיקון טעות קטן למגיבה הראשונה: בניגוד לאמריקן איידול שם נערך שלב אודישנים מול השופטים, בתוכנית זו האודישנים הראשונים נערכים מול שופטי משנה. תגובת השופטים בתוכנית היא בהחלט אותנטית.

  • צביקה  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 1:29

    גם כתבתי על זה, אבל את הגדרת את זה טוב יותר. זה "הפער" שמפתיע אותנו.

    אבל אם להיות לרגע ציניים, הכל היה מתוכנן. השיר שבחרו לה, הבגדים, המיונים שעברה מול צוות ההפקה לפני והליווי של המנחים. הכל.

    מוכרים לנו סיפור "סינדרלה" ולראיה זה מוכר.

  • יוני  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 1:07

    המטריד ביותר בסיפור סוזן בוייל הוא שמילא שאפקט תוכניות הריאליטי הישראלים (כגון הישרדות 1 והאח הגדול וכוכב נולד) מגיע לאייטמים בחדשות ובאתרי ניוז ובכל מקום שרק אפשר לחשוב עליו, אבל הפעם זו תוכנית ריאליטי בריטית שכל עמישראל נדרש לגמוע את הכוכבים שהיא מייצרת או הרגעים הלכאורה גדולים מהחיים.

    מה כל כך מפתיע שמישהי שאינה נראית טוב יודעת לשיר (אני לא נהניתי מהביצוע, אגב). אולי כשצורכים אמני פופ מבית מדרשם של השופטים אז זה אכן מפתיע. בחללי הופעות בתל-אביב לעומת זאת לא מפעילים סלקציה נגד מוזיקאים בעלי עודף משקל.

    עולם התקשורת הישראלי מורכב מאנשים לא מתוחכמים במיוחד. בימינו התקשורת היא הלחם לנשמה של הישראלים ולכן עצוב שלא נמצאים שם אנשים שהיו מתעלמים מהאייטם של סוזן בוייל לטובת אייטם אחר. בכלל ישנה בעיה בתקשורת של העלאת השאלות הלא נכונות לסדר היום. אולי לכן ישראל מצליחה לייצר אזרחים שגם מעכלים כיבוש בן 40 שנה וגם מאמינים שיש להם אוטוריטה על המוסר.

  • אחת מהצפון  ביום 17 באפריל 2009 בשעה 1:06

    הראיתי לכל אחד ממשפחתי אתמול. כולם הגיבו בצמרמורות. גם אני לא מאמינה שזה לא מבויים כי השופטים שומעים עוד קודם לכן את המועמדים או לפחות מקבלים איזו חוות דעת מהמסננים הראשונים.

    מצד שני, 15 מליון כניסות ליוטיוב תוך שבוע לא יכול להיות מבויים. היא פשוט משגעת גם בקולה וגם באנושיותה לעומת המפוחלצים שמולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: