זו, לכאורה, המסקנה אליה מוליך הרומן "הטיגריס הלבן" של ארווינד אדיגה, זוכה פרס בוקר לשנת 2008. המְסַפּר ברומן זה מספר את סיפור חייו באופן שלא מותיר לקורא ברירה אלא להסכים עם מסקנה זו. הספר בא להזכיר לנו שלמרות שהודו היא דמוקרטיה עם שוק חופשי, אחוזי צמיחה גבוהים וחברות הייטק ההולכות וכובשות את העולם, הרי שהיא עדיין ג'ונגל אנושי, שההישרדות בו גובה את המחיר שלה: מחיר הויתור על האנושיות. אולם מתחת למסקנה נחרצת זו חותרת הדרישה להומאניות. דרישתו של היחיד הבלתי נראה בתוך ים האנשים שיבחינו בכך שהוא איננו "עוד פה להאכיל" או "עוד יד מפרנסת", אלא אדם שלם, על חולשותיו ויתרונותיו, שכן גם 'הטיגריס הלבן' הוא בן-אדם.
אבל עיקרו של הרומן וייחודו, הוא אותו שעשוע קטן על חשבון הקורא המערבי: המְסַפּר-הכותב הוא הודי, אבל הנמען (הרשמי) איננו הקורא המערבי, שרגיל לראות את עצמו כמרכז העולם. הנמען הוא דווקא ראש ממשלת סין. כך יוצר אדיגה קואליציה מדומיינת בין שתי הענקיות של המזרח, הודו וסין, יריבות אבל גם בעלות אינטרס משותף. האם הבחירה בנמען הזה היא אזהרה מרומזת למערב? או אולי תזכורת, שיש שם, ברחבי הגלובוס, שתי אוכלוסיות ענק שעדיין לא ממש נהנות מהחופש (האמיתי או המדומיין) שיש במערב?
בעניין זה, מעניין להציץ רגע בתהליך שעבר הרומן "נער החידות ממומביי" (של ויקאס סווארופ) בדרכו לאמריקה. הרומן מתאר, כידוע ודאי לכל, נער עני וחסר השכלה של ממש הזוכה בחידון "מי רוצה להיות מיליונר" בזכות המזל: באופן מקרי לחלוטין, התשובה לכל אחת מהשאלות נצרבה בבשרו בכל אחת מתחנות חייו הקשים. המזל, אם כך, הוא הגורם היחידי שיכול להפוך נער הודי עני לעשיר.
"נער החידות ממומביי" הוא רומן בינוני מאוד, שמבוסס על תחבולה מוצלחת. נראה שכך חשבו גם מפיקי הסרט, שלקחו את השלד וזרקו את כל השאר. במקום זאת, במהלך מבריק, הלבישו (ממש כך!) על הסרט עלילה בוליוודית קלאסית: שני אחים עניים הנמלטים מן העוני ודרכם מתפצלת: האחד נעשה פושע, השני נאבק על יושרו. ויש גם נערה המוּרדת לזנות ומחכה לגיבור שיושיע אותה. הסוף, כמובן, טוב. ויש גם מוסיקה וריקודים. אבל מרגע שנכנסה לכאן בוליווד, נכנס גם הגורל והחליף את מקומו של המזל. התבנית הז'אנרית מייצרת דטרמיניזם: אם נראה על המסך שני אחים, האחד נידון מראש לפשע ולסוף מר, ואילו לשני מזומן גורל טוב ומיטיב.
בשני המקרים, הן הרומן והן הסרט מיועדים לעיניים מערביות. הודו היא ה'אחר' האקזוטי אך גם המפגר, המושך אך גם הדוחה. ה'מזל' או ה'גורל' הם המפעילים את ה'אחר', בניגוד להיגיון והשכל הישר המפעילים את 'האני המערבי'. כך מאשר המערב שוב ושוב את עליונותו.
המקרה של "הטיגריס הלבן" שונה, ולכן גם חתרני ומרתק: עיניו של הקורא המערבי נאלצות לעבור דרך המסננת של הנמען הבדוי, הסיני. הקורא המערבי חייב, לכן, לזכור בכל רגע ורגע, שעליונותו המוסרית היא זמנית – ומתקיימת רק כל עוד מתקיימת עליונותו הכלכלית. יש בכך תזכורת מאיימת: בעוד רגע (היסטורי) או שניים, יַחְברו שתי הענקיות – הודו וסין – ויותירו את המערב הרחק מאחוריהן. העני, הנחשל, הוא זה שיפרע את הסדר הקיים: באלימות של טיגריס טורף, שאלימותו היא תוצאה של חוסר ברירה. אם לא יטרוף – ייטרף.
הדַרָתו של הקורא המערבי מהרומן היא מדומה, כמובן. המערב נוכח ברומן. הוא מושא החיקוי העיקרי של הודו – אך רק במובן הכלכלי, כלומר, החומרי. כסף, זה כל הסיפור. כוח, השפעה, החיים הטובים – אלו המרכיבים העיקריים אליהם שואף גיבור הרומן, שמעדיף טיגריס לבן על פני כל צבע אחר. כל שאר הערכים המוסריים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם, שוויון (מהצד המערבי) או ערכי המשפחה (מהצד ההודי) מוצגים ברומן כמותרות, כאשליה, כמצג שווא.
בין הוליבוד לבוליווד מחברת רק האשליה הקולנועית. נער החידות ממומביי יכול להתמכר לה.הטיגריס הלבן מזהיר מפניה. ואילו הקורא המערבי צריך לבחור: אוסקר או פרס בוּקר.
————————————–=—-
אתר הבית שלי: www.balashy.com
——————————————-
כמה פשוט 
תגובות
כלומר, עוד לא קניתי את הספר, אבל קונה את הרעיון. נוסיף לפלייליסט-הקריאה שלי.
ממליץ לך בחום מעורב בחרדה על החיים והגורל של וסילי גרוסמן
הגרוסמן האמיתי
שני כרכים שיצאו לפני 20 שנים והם מדהימים כספרות שפסה מןהעולם
שהוא לא באמת מייעד את הספר לקורא הסיני (מעניין אם תורגם לסינית) אלא לזה האמריקאי. ובכל זאת, והוא פונה דווקא לר"מ סין ולא לנשיא האמריקאי. ולכן, המסקנה שלי היא שיש כאן תחבולה (ולא רק ספרותית) – שמכריחה את הקורא המערבי לבדוק מחדש את מקומו הגלובלי. אישית אהבתי את הספר. במידה מסוימת הוא הזכיר לי את ""קורותיו של שו סאן גוואן, סוחר הדם" של יו הוא הסיני,שהוא ספר טוב בהרבה, ובו הסיני נאלץ להקריב את עצמו ולא את הזולת כדי לשרוד.
אני חושבת שהטיגריס הלבן לגמרי מיועד לקורא המערבי ואליו הוא פונה (כל ההתכתבות עם הסיני היא רק בגדר איזה טריק ספרותי שבא להעצים את הזוועה של הודו בכך שהוא מאדיר כאילו את סין. זאת אומרת שאם סין היא מודל להתקדמות עד כמה נמוך המצב בהודו או משהו כזה)
בכל מקרה הטיגריס נראה לי מאוד דוגמתי. ספר שיוצא מתוך אג'נדה ולכן הוא שטוח וחסר עומק לפחות כמו נער החידות.
ממש מורגש שלאדיגה היתה מטרה לבקר את השחיתות של הודו המערבית והדמוקרטית כאילו, לצורך העניין תפר סיפור על נער כפר שהופך לנהג של עשירים ומעביר אותו בדרך את כל תחנות הנפילה המוסרית והחברתית שרצה לדבר עליהן.
ממש לא ספר טוב בעיני ולי אישית זה נראה תמוה ביותר שזכה בבוקר.
מה שכן, אהבתי עד מאוד את הכותרת הנפלאה שלך "טיגריס החידות ממומביי".