משה קצב, המכוּנה 'אני'

 

הזוי ופתטי  – אלו שני שמות התואר שהרבו להשתמש בהם אחרי הנאום המשונה בן שלוש השעות של קצב. הרבה מילים נשפכו: המילים שלו, המילים של העיתונאים והפרשנים. אבל האמת שאין טעם לפרשנות משפטית או ציבורית. כבר אחרי עשר דקות של דיבור היה ברור שהפרשנות הרלבנטית היחידה היא מתחום הפסיכולוגיה.

די ריחמתי עליו, למען האמת. חשבתי על הערב ההוא של ההפגנה בכיכר רבין בדרישה שיוגש נגדו כתב אישום. על הכעס שהיה בי כלפיו, כלפי המערכת המשפטית. הכעס התחלף לי ברחמים ובהבנה פתאומית: כל המילים האלו, 130 עמודים של מילים מילים מילים, אינם אלא ווריאציות שונות למילה אחת: "אני". אין פלא שהוא איננו מצליח לראות: את אשתו, את יועציו, את העיתונאים, ואת הציבור. וודאי שאין פלא שגם אז, בלשכת התיירות או בלשכת הנשיא, לא יכול היה לראות את הנשים שעבדו תחתיו. הוא התבונן בהן, מן הסתם, וראה רק את עצמו.
 
יהיה משפט. ישבו בו שופטים ועורכי דין מטעם הסנגוריה והתביעה. יעידו בו הנשים המתלוננות. ייכתב פסק דין ארוך, לשבט או לחסד. אבל כל המילים שייאמרו וייכתבו במשפט יישמעו באוזניו כמו "אתה, אתה, אתה". העולם כולו, על מורכבותו, יצטמצם בעיניו לעניין אחד, והוא יענה להם ב"אני, אני, אני".  
 
מה יעזרו ומה יועילו הניסיונות להסביר את המנגנון הזה, המאפשר לגברים (לא לכולם, תודה לאל) לראות בנשים מקור לסיפוק יצרים ולא עוד? מה לו ולתיאוריות מלומדות מבית המדרש המגדרי? מה יועילו הטיעונים המשפטיים, כל חוקי הכנסת וכל כללי המוסר? הרי כל אלו נתקלים בסופו של דבר בקיר הזה, שנבנה מהמילה האחת והיחידה שיש במילונו של האיש שהיה נשיא המדינה: "אני".
 
בכל זאת עצוב, לא?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  ביום 14 במרץ 2009 בשעה 17:21

    האמפתיה האנושית הרגילה, זו שמביאה אותנו, אנשים מן השורה, להבין שהאיש רואה את עצמו קודם כל וגם באחרית הדברים היא עניין אחד. אך לא כדאי לטעות ולערבב את הכעס עליו, שגם הוא אנושי ומובן, עם רגש אנושי אחר – האשמה – שכן זוהי התערובת המצויה והמוכרת ביותר ליצור רחמים על אנשים שאינם זכאים להם.
    אז כן, ברמה האנושית ברור שהאיש מסובך בעצמו עד אפס מקום מלהכיל זולת כלשהו, שלא לדבר על מערכות מורכבות כמו חוקים, עיתונות, מוסריות אובייקטיבית ועוד. זה משהו שלא קל לראות.
    אך כל עוד האיש הוא בוגר, שפוי חוקית ואחראי למעשיו, אין לדעתי מקום לרחמים. יש מקום למשפט אובייקטיבי ונטול פניות, לצד זה או אחר. אחרת מה?

  • י.ג.  ביום 14 במרץ 2009 בשעה 1:55

    "מבריק מבריק מבריק"

    תודה

  • שלומי  ביום 13 במרץ 2009 בשעה 22:40

    אמת יש רק אחת, אבל כנראה שיש לה מספר פנים.
    תלוי מי מסתכל ותלוי מי מספר.
    ומה יהיה עלינו
    בארץ הקודחת הזו, אה??

  • נועם  ביום 13 במרץ 2009 בשעה 14:40

    לרחם עליו?

  • עמי  ביום 13 במרץ 2009 בשעה 12:38

    לדייק ככה…מסכים עם רוני. פשוט מלאכת מחשבת. טוב יעשה הארץ אם יניח את הטקסט הזה בעמוד הראשון…

  • אסתי  ביום 13 במרץ 2009 בשעה 12:18

    והמעניין מכל רבבות המילים שנשפכו בנושא, אלא שגם הגדרת במדוייק את התחושות שלי.

    לא חזיתי אמש בחזיון העיוועים, גם כי לא הייתי ליד מסך אבל גם כי לא חשבתי שיהיה אחרת מהנאום הקודם, אבל אין ספק שמצד אחד הוא מעורר בי רחמים ומצד שני אני מוצאת עצמי נדחקת לעמדה של איזו הגנה עליו למראה ולמשמע ולמקרא ההמון שהריח דם ומסתער בהמוניו כדי לגרור אותו אל המוקד.

  • רוני  ביום 13 במרץ 2009 בשעה 11:31

    זה הפוסט הכי מדויק שכתב מישהו על מופע האימים המצער של אתמול בערב.
    תודה על הפרספקטיבה השפויה והחכמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: