מבלי דלג על דף

 

 

                  

 

"..כָּךְ הַסְּפָרִים מֵחִדְלוֹנָם קוֹדְחִים שֵׁנִית עַל שֻׁלְחָנֵנוּ,

חַיִים מֵראשׁ וּמֵחָדָש. מִבְּלִי דַּלֵּג עַל דָּף,

מִבְּלִי דַּלֵג עַל הֹלֶם לֵב וְעַל הִרְהורּ. לוּ כָּךְ קִנֵּאנוּ,

לוּ כָּךְ אָהַבְנוּ, לוּ כַּסֵּפֶר לֹא נִיעַף.

 

כך, במילים האלו, מתוך "שיר עשרה אחים" של נתן אלתרמן, נפתח ספר המסות והמאמרים של בתיה גור, שיצא זה עתה לאור – במשאלת הלב של מי שקריאת ספרים עבורו היא הכרח, ואפילו תשוקה קודחת שאין להשׂביע. זו תשוקתם של הקוראים שוב ושוב בספרים האהובים עליהם, מבלי דלג על דף, כפי שאי אפשר לדלג על הולם לב.

 

הלהט הזה, המצוי בבסיסה של הקריאה כצורך וכהכרח, מציץ ובוקע מתוך המאמרים שכתבה בתיה גור ופרסמה מידי שבוע בעיתון "הארץ". זהו הלהט הנובע מיחס נרגש, נפשי ועמוק לספרים, המשולב באהבת הלשון העברית, כפי שמתאר אותם אריאל הירשפלד בפתיח היפה לספר. 

 

את המאמרים כתבה בתיה גור מתוך רוחב יריעה תרבותי וספרותי, המאפשר למקם את הספר בהקשר כפול: זה של זמנו, וזה של זמננו. כתיבה כזו מפרידה בין עיקר לטפל וחושפת קשרים עמוקים בין טקסטים שונים מתקופות שונות ומזכירה לקורא כי ספרות לא נועדה לבדר בלבד, אלא היא בראש ובראשונה מעשה של אמנות. 

 

אבל יותר מכך, זוהי כתיבה מתוך רוחב ידיעה – היכולת להבין ולדעת מה מתרחש בליבן  ובתודעתן של הדמויות, כאילו היו אנשים חיים ממש. לדעת, למשל, ש"מרגע שאנה [קארנינה] תולה את כל עילת חייה, את טעמם והצדקתם באהבתו של וורונסקי – אין לה דרך לחיות", בעוד שאמה בובארי "בלי דעת חיה ובלי דעת היא מתה[…] היא תרה בלא הרף אחר גירויים מסעירים בלב הפרובינציה הצרפתית ושואבת אותם פנימה אל הוואקום הגדול שיש בה, אבל להבין אינה יכולה".

 

מעבר לכך, מחייבת כתיבה כזו גם אהבה ורגישות ללשון. לא רק למילים עצמן, אלא לדרך בה הן מתנגנות ויוצרות פרטיטורה מורכבת ורבת רבדים שהביצוע הסופי והסובייקטיבי שלה מתקיים בתודעת הקורא.

 

הספר "מבלי דלג על דף" יוצא במלאת שלוש שנים למותה של בתיה גור והוא כולל כשבעים רשימות שכונסו על ידי אריאל הירשפלד ופני בז'זינסקי.


סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: