אישה בורחת מבשורה / דוד גרוסמן

הרשימה עברה לכתובת הבאה: http://balashy.com/114105/Products

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • כרמי  ביום 28 ביוני 2008 בשעה 21:51

    סיימתי ואני מודה מקרב לב לסופר על הרגעים הנעימים, ועל ההנאה שבקריאה. אם כי היו מיקטעים שגרמו לי דמעות … והיו שזיעזעו, כי בכתיבה הזאת יש גם סוג של טירוף. החברה הישראלית בשל המלחמות מפתחת באנשים סכיזופרניה שהיא נרכשת בתהליך הפנמה ולמידה של החיים הישראליים, היא לא מולדת ולא עוברת בגנים כתורשה. היא נגרמת בשל מניעים ובשל החלטות של מקבלי ההכרעות במדינה, שמנהיגיה לא ראויים לעם שבחר בהם…

    לכן, זה נתפס כספר סכיזופרני, הנרטיב האחר הוא הלך העניינים.בקיצור הספר הזה שמבטא את כל המלחמות, את התוצאות שלהן, את מה שהן גורמות לאנושות, את המישגים ואת הטעויות המצערות, ואת המשך החיים גם כשהמוות בטירוף צץ מתוכם, המשך החיים מתוך ותחת שמי הטירוף האלוקיים. אל תשכחו שאנו חברה נאורה, חברה יפה, חכמה התורמת רבות לחינוך ילדייה, ולבסוף מוסרת אותם אל מזבח חורבן המלחמות.חברה שאימצה אל ליבה את המשפט:"במותם החיילים – ציוו לנו את החיים", וחברה המתחייה ממלחמות ואין סוף להן.. הספר הוא ממש עבודת גמר של החברה הישראלית. גם התא המשפחתי לא נשאר שמרני ופטריארכלי כפי שהיה, יש נישואין פתוחים, יש פרודים ונישואין על הנייר, ויש – ויש הכל יש בחברה הישראלית, והחיים ממשיכים לזרום באותו ריתמוס זרימה אנושית מתוך הטירוף המוחלט ומבקשים סף רגישות גבוה, סף רגישות כמו של העם היהודי לא מצאתי באף עם, לצערנו הרב, אנו לא חדלים לעבור טראומות מטורפות. הסכיזופרניה עוברת לא בתורשה ובגנים המולדים, אלא כתהליך של חיברות משחבר ומופנם ונלמד. ומה שאתם רוצים. שלכם כלנית וזמר.

  • כרמי  ביום 28 ביוני 2008 בשעה 21:27

    אני כרמיתי ואני קוראת את הספר לאט, לאט אני יכולה גם מהר אלא שיש משפטים, קישורים טעוני פיענוח ואני מנסה לנתח באופן אנליטי, יש גם הקשרים לפרטיות של הסופר, למשל לרבים אין תודעה או מסר על חייו הפרטיים, אורה למדה עבודה סוציאלית, גם מיכל אשת הסופר היא עו"סית, אבל אני משתדלת לקרוא את הספר מזויות ראיה יותר כוללניות, יותר פרטניות – שהפרט לקוח מתוך כלל החברה האנושית, ישראלית והיא החברה שלא פוסקת ונכפים עליה טרור, אלימות שלא מרצונה, וכל קיומה של המדינה, אנו מאבדים את ילדינו הרעננים, אנו מדינה המתחייה מעצם קיומה ממלחמות, וזה המסר הכואב ביותר שדוידי הסופר מנסה למסור, אני יותר מתייחסת לקטעים שהם כתובים מתוך זוית ראיה או עומק רגשי של אישה, איך יכול גבר סופר לחדור מבעד לפיגמנט העור הנשי, מבעד לנקבוביות הנשיים, ולפתח מין אינטואיציה נשית בנושא גידול ילדים, בנושא חינוכם, באמת הטעימות שאמא טובה טועמת לבדוק אם הדייסה לא חמה, אם זה טעים לתינוק, והיא מוצאת הקשר עם מות הבן, עם הטעם המר של האדמה, עם הכאב לבדוק אם האדמה תהיה טעימה לו, הכתיבה מטריפה ככל שתהיה, אבל היא משקפת את הוויית חיינו, את המהות של חיינו במקום שנהנה מהחיים וילדינו יקימו משפחות, ויגשימו את כל החלומות הנפלאים, לאחר 21 שנה ואולי פחות, הילד שאולי חי בשפע, שחי בטוב…. נעלם ולעתים בשל מלחמות סתמיות לא מוצדקות, והנהגה מטורפת, אשר יכלה לפתור את בעיית החזרת החיילים החטופים בדרך מדינית, ולפעול נקודתית בעתיד לחיסול האיום של החיזבאללה על יושבי הצפון. צר לי אך אני קוראת לאט, כי כואב לי עמוק. דויד כה לחי . שלך כרמית פסגת זאב.

  • נעמה  ביום 9 ביוני 2008 בשעה 11:51

    גם אני חושבת שחסרה כאן יד רצינית של עורך. בעיה בישראל בכלל, ובעיקר אצל הסופרים הנחשבים שלה, שלא מעיזים לערוך אותם.

  • צבי  ביום 9 ביוני 2008 בשעה 8:23

    דווקא ממקום של הסכמה לכתוב, הרשימה [היפה לעצמה] הותירה אצלי טעם של חלקיות חסרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: