רייכל מהודו עד כוש

 

      

 
 

יש משהו מרתק בדרך שבה מתקיימים שני עולמות שונים בדיסק החדש של עידן רייכל, "ממעמקים".
בעולם האחד משמש רייכל תיבת תהודה לקולות השונים של "המוסיקה הישראלית" – תיבת תהודה מהודו עד כוש: אתיופיה, תימן, הודו, האיים הקאריביים וארצות ערב – כל הקולות המוסיקליים האלה נשמעים בו בכפיפה אחת, מבלי לאבד את הייחודיות שלהם גם כשהם ביחד. רייכל משדך את כולם עם כולם: שלום צוברי משבח את יום השבת במילותיו של שבזי, כשברקע טקסט, מקצבים ושירה מהאיים הקאריביים עם סרג'יו ברהמס (איזה שם נפלא למוסיקאי!). במקום אחר שר בונגאני ט'ולו על רקע דיבור של דונובן פריפקט רייד, ובאחד השירים מקדים מהוואל הודי של ליאורה יצחק את השיר ששרה כברה קסאי.  חליל בדואי פותח את שירה של מירה עווד, המושר בערבית.
לא, זה לא "מיזוג גלויות" ולא "כור היתוך". המושגים אלו שייכים לעידן המודרניסטי-הקולוניאלי של המוסיקה הישראלית, זו המבקשת למזג ולהתיך כדי ליצור משהו אחר, חדש, "ישראלי". רייכל בא ממקום אחר, מתוך ליבו של העידן הפוסט-קולוניאלי, זה המבקש לפנות מקום לקולות אתניים מבלי להתיך אותם. להיפך – לחדד את הייחוד של כל קול בנפרד, ועם זאת לאפשר לו להשפיע ולהיות מושפע מקולות האחרים. זו מוסיקה שאיננה מבקשת להיות "ישראלית" במובן הציוני-היהודי של המילה, אלא מעדיפה את הישראליות החדשה, זו שהציונות והיהודיות שלה הם רק שניים מתוך מגוון השורשים שלה. כך זוכה העברית להישמע לצד הערבית והאמהרית, שירי הקודש של שבזי מוצאים את מקומם לצד שירי אהבה עכשוויים מאד, וחליל העץ לצד הכלים המסונתזים. 

 

                                                       

ומנגד – העולם השני, אנכרוניסטי משהו, מעמיד במרכזו את שושנה דמארי, הנציגה הברורה של דור "כור ההיתוך" המגלמת אותו באופן מרהיב ומלא הוד והדר. שיר אחד בביצועה פותח את הדיסק, ושיר שני חותם אותו, כמו סיפור מסגרת, שהפער בינו לבין שאר השירים הוא בעצם הסיפור כולו: הסיפור של ההיסטוריה של המוסיקה בארץ. כאן אין מוואלים ומקצבים מג'מייקה. שני שירים שקטים, שרק הסאונד העכשווי שלהם מונע מאיתנו לחשוב שהוקלטו בשנים ההן, בהן ייחל בן גוריון לרמטכ"ל תימני, ואנחנו היינו יפים וצודקים יותר. 
 
בשמיעה ראשונה שמעתי בעיקר את הפער בין שני העולמות, והצטערתי על כך שרייכל לא שילב את דמארי בשלל המהוואלים והמקצבים. בשמיעה שנייה חשבתי שאולי מוטב כך – להשאיר אותה כמו שהיא, על-זמנית ומיתולוגית, מתבוננת מן הצד על ההתרחשויות המוסיקליות החדשות. ככה סתם, מתוך געגוע נוסטלגי לימים שמיתוסים לא ידעו עדיין שיישברו אותם.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: