רוגל, אלפר ואשרי: סיום בלתי גמור

               

כנראה שזה ישאר ככה, בלתי גמור: יומן הקריאה שהכניס לסירה אחת את אלפר, אשרי וציפר. מ"לראות בחושך" נהניתי באופן מוגבל. ציפר עם "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" שעשע אותי. רוגל הרדים אותי, ובשום אופן לא הצלחתי לצלוח את "ספיבק" שלו. עזבתי אותו באמצע, עברתי לקרוא משהו אחר, ולא חזרתי.
אם נוסיף לכך את שמעון אדף ואבירמה גולן כפי שהציעה גילי, אפשר לומר שיש כאן תופעה. היא לא בלבדית ל"הארץ", כמובן. יש רשימה אורכה של עיתונאים לסוגיהם שהם גם סופרים לעת מצוא. והביטוי "לעת מצוא" מתאים כאן בהחלט. לפעמים נדמה שהם מצאו עת, מצאו עט, אבל לא תמיד מצאו אותנו. המעבר מכתיבה עיתונאית-פובליציסטית לספרות יפה איננו חלק כל כך, מסתבר.
 
גוגל מעניק את התואר עיתונאי-סופר לרבים, וכהרגלו מונה אותם ללא סדר היררכי כלשהו, היסטורי או ערכי, ולא מתעניין בשאלה עד כמה הם באמת סופרים או עיתונאים, או אולי משהו אחר: יאיר לפיד, נתן זהבי, אמנון דנקנר, מאיר עוזיאל, בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, אלי אשד, עוז שלח, אורי אבנרי, וככה הלאה עד אין סוף.

וכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת: מי רוצה להיות מה? האם העיתונאי רוצה להיות סופר או שמא הסופר רוצה להיות עיתונאי? התשובה גם היא בלתי נמנעת: יותר משהסופר רוצה להיות עיתונאי, רוצה העיתונאי להיות סופר. כי אף על פי כן ולמרות הכל, עדיין נשמרת ההיררכיה: סופר נחשב יותר מעיתונאי. פניו מופנות אל הנצח (התרבותי) של הכריכה הקשה (גם כשהיא רכה) ולא אל היומיום בר החלוף של נייר העיתון. והרי מי רוצה, כדבר הקלישאה, שיעטפו בו את הדגים? מוטב לשכון על מדף, בין אם קראו בו קודם לכן ובין אם לאו.

אם כי לא כל עיתונאי הוא בהכרח סופר מתוסכל, הרי שכל מי שעיסוקו מילים-כתובות יכול לטעות לחשוב שאפשר לכלוא את המילים הללו גם בתוך כריכה, להרחיב את 1000 המילים ל-200 עמודים. לפעמים זה באמת אפשרי. אבל לפעמים לא. לפעמים זה הופך אותך לסופר, לפעמים אתה רק סופר את המילים.
ומה עם הסופרים? האם גם הם רוצים להיות עיתונאים? עמודי הפובליציסטיקה מלאים בהם: עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן, הם הבולטים בהם. אבל הם לא רוצים להיות עיתונאים: לכתת רגליים (באופן ממשי או מטאפורי) בין הררי התחקירים לא עושה להם את זה. הכתיבה בעיתון היא, מבחינתם, רק הרחבה של המקום, החלל, (של האגו?), שאפשר למלא במילים נוספות, אחרות, שבאות לבטא את עמדתם, ודומה שהם חשים דחיפות מסוימת להביע אותה.
 
אבל אם לחזור לשלושת הסופרים-עיתונאים, קל לראות שאצל שלושתם הפרסונה העיתונאית שלהם מככבת ברומנים שכתבו. אצל ציפר זה מובן מאליו, כבר מכותרת הספר. גם אשרי מגלה טפחיים יותר מאשר מכסה טפח: הגיבור שלו הוא עיתונאי שהופך על כרחו לבלש, ולא צריך להיות קורא-בלש כדי לגלות שדמותו מבוססת על זו של גדעון לוי, בעל הטור "אזור הדמדומים" במוסף הארץ. ספיבק, לעומת זאת, הוא סופר כושל ולא עיתונאי, אבל גם מי שקרא (כמוני) רק מחצית מ"ספיבק" יכול לזהות את הדמיון בין השמות: רינגל הלפרט ורוגל אלפר.
 
מעניין לראות גם שאצל שלושתם זהו גיבור-לוזר (כן, זה אפשרי, רק בעברית). כישלון מוחלט בחייו האישיים, וכישלון מוחלט או חלקי בחייו המקצועיים. יש בכך אמירה (לא מקורית מאד) על הגבריות החדשה, בעיקר לאור העובדה שדווקא הנשים – לפחות אצל אשרי ואלפר – יוצאות אחלה גבר: עצמאיות, חזקות, ומנווטות את חייהן לפי צרכיהן ולא לפי צרכיו הנואשים של הגבר שלצידן, או שמא צריך לומר: מאחוריהן.
 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אסטריונה  ביום 11 במרץ 2005 בשעה 21:06

    באופן כללי, וספציפית לנושא הפוסט-לא במופת עסקינן. לא כל כך הבנתי למה ה"מציאות" במרכאות

  • יוכי  ביום 10 במרץ 2005 בשעה 22:08

    ככה הן מוצגות בספרים האלה. אולי זו פנטזיה הפוכה של גברים, שנמאס להם להיות "גיבורים עצמאיים" בעצמם, ומעמידים מולם (כניגוד) נשים כאלה. הרי ברור, שיש גם נשים כאלה, ויש אחרות, ויש שהן מורכבות יותר ויש בהן גם מזה וגם מזה וקצת ממשהו אחר. אולי זה ביטוי לחרדה של גברים מנשים כאלה, אולי זה השחרור האמיתי, אבל של הגברים עצמם מהסטריאוטיפ הגברי. לכי תדעי.
    בכל מקרה, נשים "אמיתיות", שהן מורכבות ומסובכות ולא חד צדדיות אפשר למצוא ב"מציאות" או בספרי מופת.

  • אסטריונה  ביום 10 במרץ 2005 בשעה 14:17

    הגיבורות העצמאיות לא משכנעות אותי בגרוש, עוד וריאציה על נושא אפליה מתקנת שמייאש ומייבש כל לחלוחית אחרונה של טעם ברקיקים המוצעים, ומעלה תהייה אם ייסלח או יישכח למי מ"הכותבים המעודכנים" עלה התאנה הזה. נמאס לשמוע על "נשים מוצלחות" בדרך הזו. דלוח.

  • גילי  ביום 9 במרץ 2005 בשעה 13:09

    כותב דברים ברוח דומה:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3054543,00.html

  • יוכי  ביום 8 במרץ 2005 בשעה 21:37

    הם שני הפכים. אבל מה לעשות שבעברית הדמות הראשית נקראת גיבור, גם אם הוא לגמרי לא כזה. בשפות אחרות נהוג המושג "פרוטגוניסט" (אבל לא hero, למשל…). בעברית אם זה גיבור, הוא זכר, ואם זה דמות, היא נקבה, ואם הוא דמות ראשית מפסידנית אז הוא גיבור-לוזר. ולהגיד מפסידן זה, אפעס, לא ממש מבטא הכל. ככה זה. עברית קשה שפה.

    פנינה- נדמה לי שככה זה מול מכונת כתיבה. מול מעבד תמלילים זה יותר פשוט. לא?

  • שמעון  ביום 8 במרץ 2005 בשעה 20:50

    סביר להניח שרוב העיתונאים הם סופרים מתוסכלים.

    לפני כמה שנים קראתי את האוטוביוגרפייה של ראסל בייקר, עיתונאי מיתולוגי בניו יורק טיימס. הוא סיפר שם איך כשהיה בחור צעיר הוא הגיע לניו יורק מהדרום וחלם להיות המיגווי או מלוויל החדש. הוא שכר דירה ב village, התלבש כמו שסופרים מתלבשים, ישב בבתי הקפה בהם ישבו סופרים, והתחיל לדבר כמו סופר. ובסוף כל יום כזה של פעילות ספרותית אינטנסיבית הוא היה חוזר לדירה, מתיישב מול מכונת הכתיבה, ולא מצליח לכתוב לו משפט אחד סביר. ביום אחד כזה של הסתכלות כואבת על דף חלק, הוא מספר:

    "And then all of the sudden is dawned on me that I wanted to be a novellist, but I didn't want to write novells."

    וככה הוא נהייה עיתונאי.

  • עוגי  ביום 8 במרץ 2005 בשעה 13:57

    גיבור לוזר אפשרי רק בעברית?!

    אהם.
    דורש תיקון והסתייגות בשם חלק לא קטן מהגיבורים של ספרות המאה העשרים באשר היא!!!

  • ת"ת  ביום 8 במרץ 2005 בשעה 12:53

    יוכי, כתבה מעולה! מחלת הכתיבה שתקפה לאחרונה את חברי מערכת "הארץ" היא ממש משונה. חלקם עיתונאים ומבקרים מוכשרים – אך לא יותר מזה.

    לגבי הסופרים שכותבים פובליציסטיקה את צודקת גם. הפובליציסטיקה זה תחום שהם לא טובים בו. דעותיהם לא מקוריות, הסגנון הפובליציסטי לא מתאים להם. הם רק מחפשים במה להופיע עליה – וגם תמלוגים.

%d בלוגרים אהבו את זה: