עלייתו השמיימה של העורך הספרותי (ולא בזרועות אמו)

אתחיל באזהרה: שום ספוילר לא יהיה כאן. סדרה שלמה של רשימות לא תוכל לקלקל לכם את העלילה של  הספר המבדח הזה. ציפר, הלא הוא המחבר, העורך הספרותי והציפורה של הספר הזה מפרק באופן שיטתי, עקבי (מושג שבעצמו עובר כאן פירוק שיטתי ועקבי) ומוחלט את העלילה, סובייקט, המרחב, הזמן, וכל מימד אפשרי אחר, במידה שהוא אפשרי בכלל.
 
למשך זמן קצר, שני עמודים בערך, הייתי מזועזעת באופן הצדקני ביותר מהעובדה שאני קוראת מה שנראה היה לי רומן מפתח, שאין צורך בשום מפתח כדי לזהות במה מדובר: ציפר, העורך הספרותי של הארץ, העובד במשרדים של העיתון, תחת עינו הפקוחה של שוקן, הבעלים של העיתון, מיוצג בספר על ידי ציפר, העורך הספרותי של הארץ, העובד במשרדים של העיתון, תחת עינו הפקוחה של שוקן, הבעלים של העיתון. "בתחילת ימיו בעבודה זו עוד התחשב בכך שמאחורי כל כתב יד עומד לב פועם בציפייה נרגשת. עם הזמן נעשה לבו גס בניירות האלה והיה אומר בלבו שאם החמיץ במקרה כשרון גדול, יש עיתונים אחרים ולהם מוספים ספרותיים, ויכול הכשרון הגדול לפנות גם אליהם. הוא ליגלג בלבו על תמימותם אך גם התקנא בה במקצת, כי בלא תמימות לא תיכון יצירה ספרותית, והוא הרי מכר את נשמתו זה מכבר לשטן הציניות". אכן, חשבתי בתמימות, גילוי לב מדהים ומזעזע בכנותו.
 
אוי, תמימות קדושה, חשבתי כמה עמודים אחר כך. הזהות המוחלטת כביכול בין הדמות לאדם (והפרסונה שלו) איננה אלא רדוקציה מכוונת ומבריקה, שמעקרת מתוכן את המושג "רומן מפתח", ואת המושג "דמות" בכלל. וממילא, מי צריך מפתח כדי לזהות את מתנגדיו של ציפר בתחום הספרות, כמו מיסיס קלגרון, מחמם פן ומישכבאל בלוזמן, המשמיצים אותו במכתב אנונימי?
 
גם ציפר עצמו לא נשאר ציפר ממש: לפעמים הוא המחבר, לפעמים המְסַפּר, לפעמים גבר, לפעמים אישה, לפעמים צי-פר ולפעמים ציפורה. אבל לעולם הוא העורך הספרותי ותמיד הומו. אבל ציפר כמו ציפר, לא מאפשר לנו להיות בטוחים גם בזה. שיקולי העריכה שלו ("הוא ייאלץ לפרסם את השירים של אורן בתמורה לליל האהבה וכאות תודה על כך שבשר צעיר כל כך שוכב לו במיטה פשוט איברי ונוחר קלות. אם יקרא לו העורך ויטיח בו "מה השירים האלה, מר ציפר, אתה לא מתבייש? שלושה קוראים ביטלו הבוקר את המנוי בגללם", הוא פשוט ישלוף סכין וירצח אותו, ולא אכפת לו לשבת בבית סוהר עד סוף ימיו בשביל האהבה"), שלא לדבר על הסיפורים המשובצים בין פרקי הספר, הופכים את כל העסק לפרודיה משעשעת. מבריקים במיוחד המכתבים והתגובות של הקוראים על הסיפורים האלה ("לאה לולבי מבת גלים מעירה: לרגע חדלתי להבין את העלילה. לפני אי אלו חלקים האיש הלך מהבית. איך זה שהוא מתגלגל בדרכים עד עכשיו? מצד שני לא כתוב שיש לו מכונית ממוזגת? לא מבינה אתכם, סופרים מודרניים.  איפה פלובר, טולסטוי, בלזאק, פוקנר, צ'רלס דיקנס, ז'ול וורן?").
 
באותו כיף ואירוניה מתוארים בפרטי פרטים ההרפתקאות המיניות של ציפר עם גברים. בביתו, בבית הקולנוע בתחנה המרכזית ובמכונית – אבל גם באוטובוס טורקי (שהפך עד מהרה ל"פרשת האוטובוס הטורקי" שכמעט הביאה לפיטורי העורך הספרותי) – אין קלישאה הומואית שלא זוכה כאן לתיאור מפורט, דוחה (במכוון) ומשעשע באותה מידה, עד שהיא מעקרת מן היסוד את "הנושא" "ההומואי" כ"נושא" ומפרקת את "הקוראים המזועזעים" מנשקם. אם היה להם נשק כזה מלכתחילה, כמובן. 

גם במותו נשאר ציפר עורך ספרותי והומו, אם כי עלייתו השמיימה הופכת אותו למבורך, קדוש נוצרי של ממש. בפרודיה פרועה למדי על המיתיזיציה שעושה פנחס שדה ל"דמותו הדימונית" של אבימלך. בעוד שזה עולה השמיימה בזרועות אמו ובכך נגאל, הרי שעלייתו השמיימה של ציפר משנה מעט מאד את חייו (אם אפשר לומר כך). לוזר נשאר לוזר, עורך נשאר עורך. הפילוסופיה הניטשיאנית מלאת הפאתוס של שדה, על הדיון בטוב וברע ובמה שמעבר להם נראית מגוחכת משהו לעומת הפאתטיות של ציפר. תארו לכם: אבימלך ציפר! הסימבוליזציה, המיתיזציה, הקאנוניזציה (אלו מילים!) ושאר כלי המשחית בשירותו של שדה נשחטים כעדר של פרות קדושות בזה אחר זה, ואלי סתם מושחתים לריק. ואולי אפילו זה לא.
 
ובכן, הספר השני בטרילוגיה "אשרי, ציפר ורוגל בסירה אחת" גרם לי הנאה רבה. ומה מזמן לי רוגל אלפר? נחיה ונראה בשבוע הבא. וגילי, את צודקת. צריך לצרף לכך גם את שמעון אדף. אבל זה יחריב לי את הטרילוגיה. נדמה לי. שנהפוך את זה לרביעולוגיה?
 
לקריאה נוספת: סמי מיכאל על ציפר 

 

                                                        

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוכי  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 19:50

    bjum – נסי, מי יודע, אולי בכפר הדברים ייראו אחרת…

    ש.שלום – אולי אחרי שתקרא את הרשימה תשנה את דעתך. למעשה, חלק ניכר ממה שכתבת נכון למדי, אלא שזוהי בדיוק כוונת הספר – בהפוך על הפוך. יש כאן בדיחה, אבל היא לא עלינו (הקוראים) אלא איתנו, אנחנו יכולים להשתתף בה וליהנות ממנה לא פחות מציפר, הכותב או הדמות או שניהם. צריך רק להיפרד (לרגע, לכמה שעות) מהרגלי הקריאה הישנים שלנו. תמיד אפשר לחזור אליהם אחר כך. מסתבר שהם לא משתנים כל כך מהר.

  • ש.שלום  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 10:29

    לפני הכל – אתנצל מראש לגב' שלח, שלא קראתי את דבריה על הספר "עלייתו השמימה של העורך הספרותי". אך לא מפאת חוסר-הזמן, אלא משום שקראתי את הספר וקריאתו הותירה בי רושם עז מאין כמוהו, שלא ארצה להקהות.
    אני קראתי את היצירה, והמקום שהכנתי קודם (כמו תמיד לפני קריאת ספר) בנפש כדי להכיל את הספר, נותר ריק ומיותם.
    וזאת למרות שהבטחתי לעצמי שהפעם אני אתעלם מסימני האזהרה שעולים בי בכל פעם שאני מתקרב לספר עברי מהעת-החדשה.
    כמו תמיד, הפרסומת העצמית החלולה שיש כמעט בכל ספר ישראלי חדש, הקריאה העזה לעבר הקורא – לעולם לא תוכל להיות דמות נעלה שכמותי, שאני עורך ספרותי ובאור הבוהמיות של דמותי לעולם לא תוכל אף להשתכשך.
    שום מילה בספר הנ"ל אינה מוצאת את מקורותיה באמנות הכתיבה, באמנות טוויית הסיפור, תוכנו ועומק דמויותיו. בכלל, לעניות דעתי סופר אמיתי ונכון הוא ספק של שירות. דמותו האישית האמיתית, המציאותית, אמורה להיעלם או לא להיות קיימת מלכתחילה, ואפילו אם הסיפור עוסק בה.
    רצוננו (גם אם לא נודה בכך) הוא לא להיות מושכלים לגבי דמותו של האוחז בעט הסופרים, לא לקבל לגביה שום עמדה. רצוננו הוא לשבת בפה פעור מעט, בעיניים פקוחות ותזזיתיות, להיות מרותקים מהסיפור, שלובש על עצמו מצב צבירה מסויים, זורם, ניגר, מוצק, מפעפע, מושך אותנו אל עומקיו, אל רבדיו.
    כן, כמו הילדים שכולנו היינו פעם (ואנו עדיין), מרותקים בריתוק חסר-פניות אל ספר.
    כיצד אפילו להתחיל לדבר על ספר כמו של ציפר? בן-כלאיים שכזה, ארכי-בריד של שיחות תל-אביביות בניב צעיר ו"מתריס".
    מתחלואי זמננו, מהאותות ההולכים ומתגברים מסביב – "זהו שלטון האינאונות, זהו שלטון הכלום".
    אני מתאר לעצמי הררים של דפים נכתבים, ואת ציפר מתבשם ומתענג כגור כלבים רך על הררי המילים, הליטופים, והמחמאות.
    הוא הצליח להשיג את מה שרצה, הוא נחשב ל"אינטלקטואל". סופר. עם ארומה של בית-קפה תל-אביבי.
    מה עם הסיפור, תשאלו? ובכן, אין סיפור. אין עלילה. אין ספר.
    חיזיון שווא מתעתע.

    כפי שכבר אמרתי בתחילה, עננת הכלום שאוחזת בקורא לאחר קריאת הספר היא ה"מתריסה" אל הקורא – הנה, התפתית לכריכה היפה, לאותיות הסדורות, לכותרת הספר המרמזת כבר על חוויית הקריאה, שכמו נפיחה מילולית עולה השמיימה מייד – כאילו לא בזבזת כמה שעות על קריאת הטקסט הכרוך בכרומו מבריק.
    הבדיחה היא על חשבון הקורא, שהתעתד לאחוז את הספר בידיו, מוכן כעובד נאמן להתחיל במלאכתו.

    בני ציפר, ראוי לו שימשיך לכתוב מילים משעשעות וכרוכות בכרומו מבריק, שהרי כמו תעלול של קוסם ביריד, תמיד מהנה לראות כיצד השפן, או במקרה שלנו מילים, נעלמות אל האוור כאילו לא נקראו בעיניך אך לפני כמה רגעים.
    או, במחילה מכבודו הרב – מדוע שלא יהפוך לפרסומאי או רעיונאי באחד מרפתות-הפרסום הרבות שפזורות ברחבי ארצנו?
    הרי שם שכללו את תעלולי ההעלמה וההיעלמות לדרגת מלאכת-מחשבת.

    ***

  • bjum  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 0:48

    עלייתו השמיימה של העורך הספרותי. רשמתי לפני.
    (זו ה-ישועה?)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: