על מלך, על בשר ודם

"סופו של מרד, המלך. הממלכה לרגליך ."
להרף עין העיף ינאי מבטו אל עבר העולם המתעטף אור של בין השמשות, משל כאילו מבקש הוא לראות ממלכה זו שנכנעה לרגליו, אך מיד החזיר לעיניו ונתנן באנטיפס.
"שוטה" אמר לו וקולו בוגד "לא סופו של מרד ,תחילתו
. "

 

 

 

 
בכיתה י"א התבקשנו להכין עבודה על "מלך בשר ודם" של משה שמיר, בזמננו הפנוי, בחופשת הפסח.
בכנות וביושר נדירים במקומותינו אמרה לנו המורה לספרות (שהייתה האהובה עלי מכל המורות), שהיא לא אוהבת את הרומן הזה. אז מוטב שנלמד אותו בלעדיה.
ואני אהבתי אותו מאד. בעיקר את השפה. שפת המשנה, שמשה שמיר עשה בה כבשלו, החיה אותה והחזיר את הסומק ללחייה, מוכיח לנו שאין דבר כזה "שפה מתה", מוכיח אותנו על ששכחנו אותה, על שוויתרנו על מכמניה (אוי, איזו מילה!).
העבודה שלי עסקה בחוני המעגל. את עיקרה שכחתי מכבר. אבל אני זוכרת את העונג הצרוף בחיפוש אחר מה שקוראים היום "חומרים", כלומר, אחר מדרשים וסיפורים ומקורות, שבינם לבין "חומר" אין כמעט דבר. כמו סיפורו של חוני:
 
פעם אחת היה חוני המעגל מהלך בדרך. ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: זה לכמה שנים טוען פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו רבותיי לי, כך אטען אני לבני. (על-פי בבלי, תענית כג ע"א)
 
את הסיפור הזה אני מביאה כאן, לא משום ט"ו בשבט הבא עלינו לטובה (בעצם, גם), אלא רק כי אני נהנית לגלגל את המילים על הלשון. צירופים כמו "מהלך בדרך", "כלום ברי לך" עושים לי את זה.
 
אחר כך קניתי את הספר, משומש וחום, ועל כריכתו מוטבע איור של מטבע. כריכת הנייר שעטפה אותו אבדה אי שם, בין המוכר לביני.
 
וככה גם למדתי משהו על שושלת החשמונאים. תוך התעלמות משובבת נפש בתמימותה מן הקונוטציות הפוליטיות והמטען האידיאולוגי שהונחו בסמוי ובגלוי, מטענים חדשים שנטענו בשפה עתיקה, ותוך הנאה מרובה מן התככים (שכמותם ניתן למצוא, כמדומה, רק ב"אני קלאודיוס" של גרייבס), ומייסורי הנפש, האהבות, השנאות והקנאה של גיבורי הרומן.
 
אבל נערה הייתי גם בגרתי, והיום אני מתקשה להפריד בין שפה לאידיאולוגיה. וכשקראתי את מאמרו היפה של אלי אשד על משה שמיר, ונתקלתי בציטטה מסוף הרומן, עלו בי מחשבות שהתמימות הפוליטית מהן והלאה. ופתאום, בפרץ אסוציאטיבי לא מנומק, התחלפה לי מלכות במלכות, ובשר ודם בבשר ודם, וינאי באריאל שרון, והמרד הגדול במרד הקטן של מורדי הליכוד, והמתנחלים, וההינתקות: "שוטה" אמר לו וקולו בוגד "לא סופו של מרד, תחילתו. "

ולבסוף עלו בי המילים מן הרומן (כלומר, ממסכת סוטה), מילותיו של ינאי לשלומציון: "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומין לפרושים, שמעשיהם מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס"
 
"שוטה שבעולם", אמרתי לי, "מה עניין שמיטה להר סיני?"
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  On 11 ביולי 2016 at 12:25

    אחד הספרים הגדולים ביותר שנכתבו בעברית, ורק כי אני נזהרת להכתיר אותו כטוב ביותר.

  • איש הגשר  On 24 בספטמבר 2007 at 21:36

    כמה חבל שמסיבות פוליטיות "הרגו" את שמיר בעודו חי.בפעם הראשונה שקראתי את מלך בשר ודם חשבתי שזה הספר הכי גדול שנכתב בעברית אי פעם.היום אני כבר פחות נלהב,אבל עדיין זה אחד מהגדולים ביותר ומבחינת השפה אין דבר כזה.אפילו עגנון לא הגיע להישג הזה כי אצל עגנון יש את כל רבדי השפה העברית ואילו שמיר הצליח בצורה מדהימה לכתוב ספר שלם תוך היצמדות מופלאה לשפת המשנה.גם בזה יש צד אידיאולוגי.שפת המשנה היא עברית יפה,צלולה,עברית "עברית" עם השפעות יווניות.אבל היא לא כבדה כמו שפת המקרא והיא לא בלולה ומעורבבת מדי כמו שפת הגמרא והמפרשים שאחריהם.זוהי שפה לא ארכאית ביחס לעלילה כי תקופת העלילה מתאימה לתקופת המשנה.לכן זה הישג כפול ומכופל.אבל מי יילך לקרוא דבר כזה בתקופת הוידאו קליפ?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: