הרהורים על מות המחבר

 

 

 

רולן בארת -"מות המחבר" – הוא התחיל!

הרשימה השכונתית שכתבתי העלתה בי הרהורים (נוגים לעיתים, משעשעים לעיתים) על "מות המחבר".  הצירוף השחוק-בקצוות הזה, שהוא כינוי העל לתיאוריות הקריאה למיניהן, ואשר בא להסביר את הפער בין כוונת המחבר (במידה שמישהו, כולל הוא עצמו, יודע מה היא) לבין הבנת הקורא (במידה שיש קורא אחד כזה, שאיננו מתפצל מיד לנשים/גברים חילוניים/דתיים שחורים/ לבנים/צהובים וגו').
 
כוונת המחבר, במקרה הזה המחברת, הייתה ברורה לי למדי. מכתב פרודי-אלגורי, שבא להטיל אור מזועזע לכאורה על הנעשה בשכונה האלגורית שלנו. וכאן אני מציינת, שאין המחברת טוענת כלל לאלגוריה ולפרודיה מוצלחות בהכרח. הנחתומית הלא מודעת למגבלות עיסתה. באותה מידה הפנייה האנכרוניסטית משהו לה"ה לוינסקי וברוכין והדרישה להתערבותם המיידית לא הייתה ולא נבראה אלא כמשל, צולע ככל שיהיה. שכן, קו ישר מוליך מ"מות האלוהים" אל "מות המחבר", ומשם אל "מות העורך" (למען הסר ספק: כולם שוכנים יחד בבית קברות מטאפורי לחלוטין). היחיד שנותר בחיים כרגע הוא הקורא (השימוש בלשון זכר הוא, כידוע, לשם הנוחות בלבד…), וגם הוא, כאמור, מפוצל, סדוק, מבוזר אך מרושת.
 
קורא מפוצל – אבל חי ובעיקר מגיב ובועט. הקריאה ("בעט, אלון, בעט!") הלא הולכת ונעשית מעורבת כל כך ומרובת פרשנויות. מערכת התגובות לטקסטים הוירטואליים היא חלון-הזדמנויות לניחושים באשר לתפיסת עולמו של הקורא למינהו. שכן, גדולת הרשת מצויה בדיוק בנקודה הזו, המאפשרת לקורא, לכל קורא, להיות מחבר-לרגע בעצמו. זו גם הנקודה בה מתחלפים, למרבה השמחה, התפקידים: הקורא הופך למחבר, והמחבר הופך לקורא (אחד מיני רבים). ואז, כמובן, נשאלה שוב השאלה: למה התכוון המחבר? האם גם הוא פרודיסט, או אלגוריסט, או פרנואיד, או משהו אחר, בלתי מוגדר?
 
אבל אני קצת מקדימה את המאוחר, משום שכל השאלות המופשטות האלה באו רק לאחר שהצלחתי להיפטר משאלות תיאורטיות פחות, כגון, האם הבעיטה כוונה אלי אישית? וראבאק, הם לא יודעים שצלע שמאל שלי רגישה במיוחד? ולמה אף אחד לא הזהיר אותי קודם?

והאם זו משמעות הקריאה הקמאית (!  Shoot and don't talk (back ?

רק לאחר תהליך קצר של הכחשה והדחקה יכולתי להתפנות להרהורים מסוג אחר, כגון, מה קורה אם המחבר מסרב למות, ודורש בכל תוקף שכוונתו המקורית תובן. במקרה כזה אין לו אלא לחבר טקסט נוסף, שיבהיר את הטקסט הקודם, ולשים את יהבו — בקורא, כמובן.  
ומה אם הקורא יעמוד על זכותו להרוג (סימבולית, סימבולית) את המחבר בכל פעם שיתחשק לו? אזי אין לו למחבר, שכנראה הקדיח סופית את תבשילו, אלא להרים ידיים ולשתוק.
עד הרשימה הבאה.

 

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גוליבר על גב של צב  ביום 8 באוקטובר 2004 בשעה 5:34

    בקטע שלך יש הרגשה של מישהי שמפיקה הנאה רבה מאיך שהיא נשמעת כך שלעיתים היא שוכחת להחדיר את התוכן.
    נסי לספר את הדברים בפשטות, מבלי לעטות על עצמך שבעים צעיפים, זה יעבוד הרבה יותר טוב.

  • יוכי  ביום 1 בספטמבר 2004 בשעה 23:47

    אנחנו מסכימות!
    כלומר, המחבר מאבד את הטקסט ואת זכויותיו (הפרשניות) עליו, ברגע שהוא משחרר אותו לפרסום – וזה הרגע בו אנחנו זוכים בו. האם אפשר לומר שהוא מתאבד (סמלית)?

    ובג'ום, הרשת, כמו ששרה אומרת, סובלת הכל. ואם אני נמצאת בתוכה, אז גם אני סובלת. הכל.

  • שרה  ביום 1 בספטמבר 2004 בשעה 12:29

    אני מוצאת שאני חולקת עליך בעניין חובת העברה מדוייקת ופרשנית של דברי המחבר. זכותו של הקורא להרוג(סמלית) את המחבר וזכותו של המחבר לא להגיב ולא לפרשן. ובזאת אני רואה את גדולת המערכת האינטראקטיבית אשר כמו שציינת מאפשרת בו זמנית למחבר להיות קורא ולקורא להיותה מחבר וכולם מתערבבים וזוכרים שאינם חייבים דבר וחצי דבר לאף אחד כולל המחבר.
    וכאן אני פונה אליך אין צורך להגיב לכל אחד ואחת כי אז את נגררת לתגרה השכונתית ואף מגדילה אותה ומרחיבה גבולותיה.
    באהבה

  • על גמל bjum  ביום 31 באוגוסט 2004 בשעה 0:57

    גוליבר (אתה לוחש אפוף עשן?), מעניין אותי מה היית חושב אם מישהו היה מתאר את מילותך ב "הקישקושים האלה לא עוזרים לאף אחד" (כמעט התפתתי להגיב ככה לאחד השירים שלך, אבל עצרתי קצת יותר גבוה).
    להגיב עניינית אני מניחה שקשה לך (ההגנה הכי טובה היא התקפה, כמה שחוק). וכשלא מבינים משהו, מותר לשאול (למרות שלפעמים אין טעם להשיב).

    בג'ום. לוחמנית הערב.

    ויוכי, אני יכולה להעיד שיש (לפחות) אחת פה שמבינה. אך עדיין שמחה שאת מוסיפה תבלינים.

  • גוליבר על גב של צב  ביום 28 באוגוסט 2004 בשעה 18:19

    אני אפילו לא מאמין לך שניסית להבהיר כאן משהו. אולי את מתרשמת מלהג נטול משמעות, אבל אני אחד מאלה שאוהבים להבין מה רוצים מהם.
    אם נעלבת, תגידי נעלבתי. ספרי על זה משהו, הקישקושים האלה לא עוזרים לאף אחד.

%d בלוגרים אהבו את זה: