שני אנשים בחדר

"שני אנשים בחדר – אני עוסק זה זמן רב בדימוי של שני אנשים בחדר. המסך עולה ואני רואה זאת כשאלה נוקבת: מה יקרה לשני אנשים אלו בחדר?
האם יפתח מישהו את הדלת ויכנס?"

 

הרולד פינטר

 

הרולד פינטר          

"הטרגי הוא הרגע בו הקומי חדל להיות מצחיק", אומר פינטר במקום אחר. לעיתים קרובות זהו בדיוק אותו רגע בו נפתחת הדלת. זיו, הסַפָּר שלי, אומר שזהו הרגע בו משתנות האנרגיות בחדר ולא ניתן להחזיר אותן לאיזון הקודם.
יש בזה משהו פרנואידי, בתחושת הביטחון של החדר הסגור, בתחושת הפחד מפני פתיחת הדלת וכניסתו של אדם נוסף. איום טריטוריאלי על "ביתי הוא מבצרי" הבריטי (מה שמסביר, אולי, את השאיפה האימפריאלית הבריטית: הבה נרחיב את המבצר.)
את הדימוי היפה הזה אפשר לקחת לאן שרוצים. ב"שיר לאוהבים הנבונים" משרטט נתן זך את גבולות החדר הזוגי: "אורח לא יבוא בלילה שכזה, ואם יבוא / אל תפתחו את הדלת. מאוחר / ומחכים בחוץ למטר", הוא מייעץ בפרנויה אירונית גלויה. והוא מוסיף: "הישארו חבוקים", מילים המסתירות מתחתן מילים אחרות, סמויות: "הישארו חנוקים".
"פתחי לי את הדלת", מבקש גבי שושן בשיר הנפלא של עמוס קינן (עם הלחן הנפלא לא פחות של זוהר לוי), "הבנאדם צריך שתהיה לו דלת" כי "העיר כבר נגמרה". העיר היא המקום בו אין דלתות, היא המקום שאין בו איזון ממילא, ולכן היא מאוזנת תמיד. מבחינה זו היא לעולם טרגי-קומית וקומי-טרגית חליפות. האוהבים הנבונים הם אלו הבונים חדר ונועלים את הדלת מפני העיר, אולי משום שבשניים הייאוש נעשה יותר נוח.
 
כשהדלת נפתחת אין לדעת מי יכנס. במחזה "החדר" של פינטר גרים רוז וברט. ברט הוא נהג משאית, איש של החוץ. עבורו החדר הוא המקום שבו שותקים. החוץ הוא המקום אותו כובשים. היא מדברת, הוא שותק. זה האיזון שלהם. הדלת הנעולה נפתחת מידי פעם, ובכל פעם כזו האיזון אכן מופר. כשמר קיד (האם הוא השכן?) נכנס, הוא מרבה בשאלות: איזו קומה זו? האם יש קומות נוספות? שאלות שאין עליהן תשובה במחזה, ולכן הן מעמידות בספק את עצם קיומה של טריטוריה מובחנת. האם יש מרתף? הוא שואל לבסוף.
ודאי שיש מרתף. תמיד יש מרתף. רק שלא מדברים עליו.
,  
המרתף הוא החדר הפנימי הקבור בתוך החדר.  אפשר לאחסן את השאריות, את הפחדים, החרדות. את השאיפות והחלומות והמשאלות הסמויות. כמונו, גם רוז מקפידה להשאיר את המרתף נעול. במרתף שלה נמצא הכושי ריילי. העיוור הרואה, הרואה העיוור. הוא הגרסה הפינטרית לפסוק "מהרסיִךְ ומחריביִךְ ממך יצאו" (ישעיהו מ"ט). כי הדלת נפתחת לבסוף וריילי נכנס אל החדר ובכך מפר את האיזון ומביא לפרץ של אלימות קשה: ברט מכה אותו למוות, מבלי שהצופים ידעו על מה ולמה. בעצם, גם ברט עצמו לא ממש יודע.
 
לכל אחד מרתף משל עצמו. לכל אחד הכושי ריילי שלו. מכל דלת שנפתחת יכול להיכנס "הכושי ריילי". בכל חדר שיש בו שני אנשים יש דלת כזו. ובכל רגע יכול המסך לעלות על שאלה נוקבת.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יוכי שלח  ביום 15 באוגוסט 2004 בשעה 2:29

    בסנוורים, לפעמים אני באמת חושבת, שהחשש הגדול של נשים להשיג "חדר משלה" הוא החשש מפני האחריות הבלתי נסבלת לדלת…

    חבר יקר, מה שעלול לקרות הוא, שנעמוד בפני השאלה הנוקבת. לא?

  • חבר  ביום 14 באוגוסט 2004 בשעה 22:02

    הפחד שמא תפתח הדלת איננו פחד שמא תפתח הדלת ואין יודע מה יקרה אלא מן הידיעה שמא יקרה משהו שאני יודע שעלול לקרות

  • בסנוורים  ביום 14 באוגוסט 2004 בשעה 7:14

    קראתי ותיכף רצתי לבדוק אם הכל אצלי נעול כמו שצריך. כתוב מעניין, החדר כאשלייה של מקום מוגן. אפשר בהקשר הזה להזכר גם במשמעות של "חדר משלך"

%d בלוגרים אהבו את זה: