בקט מתעלל במישל

אחד המדורים האהובים עלי ביותר ב"הארץ" (לפני מתיחות הפנים האחרונות שלו) היה "מכתבים נבחרים". באחד מהם (מ- 15/11/96) הופיע מכתב, בו מתעלל בקט להנאתו במפיק רדיו צרפתי.

במכתב למישל פולאק מאיר בקט באור ארס-פואטי ומשעשע את תהליך הכתיבה ותהליך הקריאה גם יחד. למעשה, הוא מצביע בו על "מות המחבר" ועל "תחיית הקורא" – על הרגע בו תהליך הקריאה הופך חשוב יותר מן היצירה עצמה. אבל גם להיפך, כמובן. הוא מפרק את המושג "משמעות" ומרוקן אותו מכל משמעות. הוא הופך על פניה את ההיררכיה בין היוצר לדמויות שברא ומסרב לשמש בתפקיד המגלומני של אלוהים – לא כאלוהי היצירה הבדויה ולא כמפרש שלה. הוא מרחיק עצמו מדמויותיו, ובכך הופך אותן לממשיות יותר מכפי שניתן להעלות על הדעת. הוא הורג ברכות ובנימוס את המבקרים, את הפרשנים ואת המפיק גם יחד, רק כדי להתעלל בגופותיהם האבסורדיות.

הוא מסרב להחליט במקומנו מיהו גודו, ובכך הוא מאפשר לנו לחכות לו.

________________________________________________________________________

                     

________________________________________________________________________
מכתב נדיר זה של סמואל בקט נשלח לרדיו הצרפתי לקראת תוכנית שעסקה ב"מחכים לגודו", מחזה שאף תיאטרון לא הסכים להעלות. המכתב פורסם לראשונה בניו יורקר.
 
 
1951: מיהו גודו
 
לכבוד
מר מישל פולאק
מפיק התוכנית "כניסת המחזאים"
רשות השידור
פאריס
 
שלום רב,
 
אתה מבקש לשמוע את דעתי על "מחכים לגודו", לקראת שידור קטעים מהמחזה בתוכניתך, וכן את דעותי על תיאטרון בכלל.
אין לי דעות על תיאטרון. אני לא הולך לתיאטרון. אני לא מבין כלום בתיאטרון. אפשר להבין את זה.
מה שקשה יותר להבין, כנראה, הוא שבתנאים כאלה אדם בכל זאת יכתוב הצגה, ואחר כך יטען שגם על ההצגה שלו אין לו דעה.
למרבה הצער, זה בדיוק מצבי.
לא כל אחד יכול לטייל הלוך וחזור בין העולם הנפתח בכתיבה לזה המבוסס על משוואות רווח והפסד, כמו בטיול בין המפעל לבי הקפה הפינתי.
אינני יודע על ההצגה הזאת יותר ממי שיקרא אותה בתשומת לב.
אינני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, ממה שהן עושות, ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל.
אינני יודע מיהו גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים . ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זאת, השניים שמחכים לו.
שני האחרים, אלה שעוברים בסוף כל אחת משתי המערכות, זה כנראה כדי לשבור את המונוטוניות.
כל שיכולתי לדעת, הראיתי. זה לא הרבה, אבל זה מספיק בהחלט. אני מעז לומר שהייתי מסתפק גם בפחות.
אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה ורחבה יותר, שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התוכנייה והפופקורן, אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי, אני כבר לא שם, ולעולם לא אהיה  עוד. אסטרגון, ולדימיר, פוזו, לאקי, יכולתי להכיר אותם רק קצת, רחוק מאד מהצורך להבין. אולי הם חייבים לך דין וחשבון. שיסתדרו בלעדי. אני כבר לא חייב להם כלום.
 
סמואל בקט
 
 _________________________________________________________________________
 
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • טלי  On 14 באוגוסט 2004 at 8:47

    כל פעם שקראתי או שמעתי [טוב, אולי לא כל פעם…] כותב מדבר על יצירות שלו (אני חושבת על אנשים כמו נסים אלוני או יצחק אורפז) זה נשמע דומה.
    אין בזה, כמובן, כדי לערער את הלגיטימיות שלנו – הקוראים, הפרשנים והמבקרים – ליצור את הפרשנות שלנו על גב היצירות. אבל זה תמיד בריא להיזכר בזה [אם כי – אישית – יכול גם לסרס קצת…]

  • יוכי שלח  On 14 באוגוסט 2004 at 2:04

    אלא התבוננות פשוטה ביותר במראה. אלא שמרוב תחכום שלנו, הקוראים, הפרשנים, המבקרים, אנחנו עיוורים לפשטות הזו.

    וגם, תודה, חברה יקרה.

  • חברה  On 12 באוגוסט 2004 at 23:15

    מה שליוכי יש לומר על מה שאמר מעניין לי ממה שאמר או ממה שרצה לומר

  • שלומית  On 11 באוגוסט 2004 at 0:44

    .

  • טלי  On 10 באוגוסט 2004 at 23:52

    לי הוא דווקא נשמע כן לגמרי ובלי שום קורטוב של סרקאזם. זה לא הוא זה אנחנו…. (שמנסים להתפרנס על גבם של יוצרים ויצירות…)
    אגב אני הייתי שמה את המכתב קודם ואת הטקסט שלך אח"כ, כי בהתחלה לא הבנתי אותו כ"כ ואחרי המכתב חזרתי וקראתי אותו.
    ועוד אגב אחרון, נדמה לי שיש לך כמה טייפוז שם במכתב, אל תכעסי שאמרתי.

%d בלוגרים אהבו את זה: