יומן קריאה בהמשכים: שעת הפעמונים / ז'ורז' סימנון

רשימה הולכת ונמשכת על "איך אני קוראת עכשיו את סימנון". לאט, בעקביות של בלשית לא-מתחילה, עם הפסקות לנשום אויר. ובכל שלב דואגת להשאיר אתכם מעודכנים.

 


 
הקדמה למבוא: פתח דבר
 
קודם קיבלתי את הספר. אחר כך הנחתי אותו על הכוננית הגדולה. יומיים. שיכין את עצמו לקראתי. אחר כך יומיים נוספים על הכוננית הקטנה שליד המיטה. אני מכינה את עצמי לקראתו. לא קל להתחיל לקרוא ספר חדש (שתי נובלות) של סימנון. אני צריכה להיכנס לכוננות ספיגה. לקריאה איטית, לדמויות דיכאוניות משהו, למערכות יחסים שהדרמה בהן עשויה מפרטי פרטים של יומיום, לגוונים של אפור, הרבה אפור.
אחר כך התחלתי לקרוא את "אי-בוד", הגרסה המלאה של "אי הילדים". קצת אופטימיות וורדרדה ונוסטלגית לא תזיק לי קודם. כמו לשתות הרבה מים לפני בליעת הכדור.
וכבר שבוע הספר מסתכל עלי במבט נוגה, ואני מסתכלת עליו.
 
סימנון. בצרפת יצאו עשרים ואחד כרכים "בעקבות סימנון", והקורא מוזמן לבלוש אחרי כל צעד בחייו של  האיש שהמציא את הבלש מֶגְרֶה, אבל הרומנים הלא-בלשיים שלו מרתקים יותר מכל ספר בלשי.
 
על הכריכה הירקרקה גבר ירקרק, עורפו אל הקורא, ישוב על מיטה ירקרקה ומתבונן החוצה דרך חלון ירקרק אל – – מי יודע אל מה בדיוק.
קלסטרופוביה ירקרקה.
 
אני מתחילה לקרוא. באמת.
 
ההקדשה: "לפרופסורים, לרופאים, לאחיות ולאחים, לכל השוקדים בבתי החולים ומחוצה להם, על הבנתו ועל רווחתו של היצור המביך יותר מכל: האדם החולה."
 
אני תוהה: והאם יש בכלל אופציה אחרת? כלומר, של "האדם שאיננו חולה" או "האדם הבריא"?
 
פתח דבר
 
שני עמודים שלמים מקדיש סימנון למשפט המדהים והנפוץ מכל: "כל דמיון לבני אדם אמיתיים אי אפשר שלא יהיה מקרי." וככל שהוא כותב יותר, ניכרת האירוניה הדקה. נכון, זה איננו רומן מפתח. אבל הדמויות של סימנון הן תמיד, אבל תמיד, לקוחות מכאן, מהשכונה, מהבית השכן, מהדודה והדוד, מהאיש שעבר כרגע מול החלון. מההוספיס בביסטר. הוא רק גוזר ומדביק. הדמיון לעולם איננו מקרי. הוא מהותי.
 
פרק ראשון עד רביעי
 
"לרֶנֶה מוגְרָה אין יום ואין שעה". כותב סימנון על האיש שחטף ביום בהיר אחד שבץ מוחי ועכשיו הוא שוכב חסר ישע על מיטתו. אין לו יכולת לעשות בעצמו אפילו פעולה פשוטה אחת. אבל – וזה אבל גדול – יש לו תודעה. והוא משתמש בה. והמְסַפּר צמוד אליה, כך שאין לי ברירה אלא להיצמד אליה גם אני. והיא זזה, ואני איתה: אל העבר, אל ההווה, אל החוץ ואל הפנים. הוא קולט מידע: צלצול פעמוני כנסיה, צלצול טלפון, קולות. הוא שומע את חברו הטוב, את האחות, את הרופא (הפרופסור!). "הנה פונים אליו כאל אדם בן אדם והוא כמעט מופתע מזה. אם כי באותה עת נוהגים בו כחפץ"
ואני נזכרת בשיר ההוא, "אל תתנו להם רובים" של אלתרמן: "אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי, / מדוע החולים נראים קטנים כל כך / ואני הלא אדם חייל הייתי / הן דיברתי פה אל פה עם קני תותח!"
אחר כך אני נזכרת ב"ג'וני שב משדה הקרב". האיש עם התודעה-בלי-גוף.
רק שכאן אין קרב. שום דבר הירואי. שום מדליה אפשרית. אצל סימנון החיים עצמם הם שדה הקרב – נטול תהילה, נטול נצחונות גדולים ואפילו נטול תבוסות גדולות. כי איך תהיה תבוסה גדולה אם אין מי שינצח בצד השני?
 
"עדיין לילה ואין שום אפשרות לנחש מה השעה".  באין גיבורים אחרים הזמן הוא הגיבור העיקרי. באין שעון הקולות הם המחוגים: קול המשאיות, קול הפעמונים, קול החולים במסדרון. שעון פואטי הרחוק מאוד מכל פיוט.
 
הוא מדוכא. הם אומרים לו שזה שלב מוכר במחלה. הוא אדיש. הם אומרים לו שזה שלב מוכר במחלה. אחת היא לו אם יחיה ואם ימות. הם אומרים לו שזה שלב מוכר במחלה. הם רוצים שיפסיק לחשוב. הם חושבים במקומו. אבל הוא חושב על ילדותו, על אביו ואמו, על אשתו (האם הוא אוהב אותה עדיין? האם אהב מעודו?)
הוא נוסע בזמן.
הוא חוזר כי אין לו ברירה. הם חושבים בשבילו. "לא עוין. אדיש.".
 
יש משהו מעיק, אבל מפתה מאד במועקה של מוגרה (של סימנון).
 
אני עושה הפסקה קצרה כדי להרהר ביהושע קנז, המתרגם הנאמן של סימנון (הוצאת עם עובד), היושב מול המקלדת והמסך (מן הסתם) ומתרגם את חייו של מוגרה לעברית.
אני חושבת, משערת, שגם הוא מתפתה לה, למועקה הנמשכת והמושכת הזו. הוא מושך אותה גם אל תוך הספרים שלו עצמו, וגם הדמויות שלו מתפתות להיכנס אליה. היא תהומית כל כך עד שאין דרך שלא להתפתות לה. סימנון הבלגי-צרפתי-שוויצרי ופאריס שלו, קנז הישראלי (שהוא הצירוף הבלתי אפשרי של כל המהגרים הנתונים בתוך כור ההיתוך שחדל מזמן לפעול) ותל אביב שלו. המועקה והתבוסה-מראש יכולים לדבר צרפתית או עברית, לא כל כך משנה. אפשר לקרוא לזה "שורפים ארונות חשמל" או "שעת הפעמונים". אחת היא.
 
פתאום עולה בדעתי מין איפכא מסתברא כזה, שאולי סימנון תרגם את קנז.  

_________________________________________________________________

המשך יבוא…

_________________________________________________________________

החולה שלי הולך ומתאושש. כלומר, מבחינה פיזית. הוא נאלץ, ממש על כורחו, לחזור "אל בין הבריות". הוא חוזר לעשן (מקטרת). בבית החולים הזה מותר לעשן. הרופא מעשן, האחות מעשנת, ואפילו מעודדת את החולה לחזור את מקטרתו. היא קונה לו גם את הטבק. העישון כמטאפורה של בריאות. אבל הוא בעיקר חושב. יש לו את כל הזמן שבעולם כדי לחשוב. מחשבות, בניגוד לעישון, הן מטאפורה של מחלה. הן הפריבילגיה של החולים. 
 
אני עוצרת כדי להחליט מהו הדימוי או הקלישאה שיתארו טוב יותר את מחשבותיו: "הוא בוחן את חייו תחת זכוכית מגדלת", או "הוא רואה את חייו עוברים לפניו כמו בסרט", או אולי: "הוא עושה זום-אין לחייו".
אולי הוא סתם "מסדר מחדש את הפאזל של חייו".
 
בכל אופן, וכפי שאולי צפוי מהסיטואציה שבה הוא נמצא, הוא מרבה לעשות חשבון נפש, אם כי מסרב לכנות אותו בשם זה. הוא בודק לעומק את הקשר שלו עם אשתו, עם חבריו לעבודה, עם אביו. הוא מגלה עניין רב באחות היפה והצמודה שלו, בלאנש. בהתקף פתאומי של קנאה הוא צובט לה בשד. היא מתעלמת (הטרדה מינית, אני מציינת לעצמי, לא קיימת בלקסיקון…).
הוא מתבונן בחולים האחרים שבחצר. זקנים תשושים אבל חיים. הם חיים, הוא קובע בפליאה. הם חיים. גם הוא חי.
 
יום יום מצלצלים הפעמונים בכנסיה הסמוכה של ביסטר. הוא שואל את עצמו למי צלצלו הפעמונים: למי שנטבל, למי שנישא או למי שמת. הוא מונה את הזמן: שבעה ימים חלפו. אחד מחבריו מת חמישה ימים אחרי שבץ דומה.
ואני סופרת את העמודים. כמה עמודים נשארו עד סוף הנובלה. אני לא מציצה לקרוא את הסוף. אני מניחה שהוא יחיה ויצא מבית החולים.
מוות נראה לי כהתרחשות הירואית מידי, דרמטית מידי. זה סימנון, לא? 
________________________________________________________________

 המשך יבוא…

________________________________________________________________
 

פעם פעם, כשבטלוויזיה היה ערוץ אחד בשחור לבן, בימים שלפני המחיקון והאנטי מחיקון, הוקרנה בה הסדרה "המפקח מֶגְרֶה". סדרה צרפתית, שגיבורה גבר מבוגר עם מעיל גשם ארוך וכובע בלשים. הייתי יושבת מול המסך ומחכה. שיקרה משהו. שיפסיקו לדבר (צרפתית). שיהיה איזה מרדף קטן, איזה אקשן. משהו. כלום. שעמום המחץ.
אחר כך היו גרסאות נוספות. לא צפיתי בהן.
 
ועכשיו אני מהרהרת לעצמי, שאולי מה שאז היה מייגע ומשעמם בעיני קוסם לי היום: האיטיות, הפרטים הקטנים, המבט הפרטני הזה בנפש האדם, שיחות החולין.
הדרמות הקטנות והטרגדיות השוליות שמהן נטווים החיים.
 
"מדרגות הברזל" היה אפילו טוב יותר בעיני. סימנון פורם בו את חיי הנישואין (או הזוגיות, אותה מילה מרגיזה), ועוקב אחרי החוטים בשקדנות של עכביש ארסי. כמו גם בסיפור השני בספר זה, "אלמונים בבית", הוא בונה תעלומה בלשית בסיפורים שאינם בלשיים. הבלש הוא הקורא. בלי מעיל ובלי כובע.
הבנאליות של החיים כתעלומה.
 
 
ומה קרה לחולה שלי?
חי או מת?
האם הפעמונים צלצלו בשבילו?
ואם לא, אז למי?
 
כדי לדעת צריך לקרוא. אני את שלי עשיתי.  

________________________________________________________________

סוף

________________________________________________________________

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מיכל  On 20 באוקטובר 2007 at 14:12

    הוא הספר של סימנון שאהבתי במיוחד.
    שעת הפעמונים" ו"מדרגות הברזל" חזקים ורגישים, זה מסוג הספרים שקוראים פעמיים ושלוש.
    ב"שעת הפעמונים" מימד הזמן מקבל משמעות שונה ומיוחדת, אהבתי את מה שכתבת עליו.
    בברכה,

    מיכל"

  • יוכי שלח  On 8 באוגוסט 2004 at 22:59

    עוד לא קראתי. הייתי צריכה לקחת נשימה. ותודה על השני גרוש.

  • אלכס בן-ארי  On 7 באוגוסט 2004 at 21:37

    חבל שלא כתבת גם עליה.
    והנה גם השני גרוש שלי:
    http://www.notes.co.il/alex/7087.asp

%d בלוגרים אהבו את זה: