רומנטיקה נוסטלגית, נוסטלגיה רומנטית.

הגיגים תל אביביים

 
בבית קפה אפלולי, לאור נרות ולריח הקטורת, מול שני ספלי קפה, הם יושבים זה מול זה. משוחחים. אבל לא זה עם זה. הוא בנייד שלו, היא בנייד שלה.
רומנטיקה תל אביבית כזו.
 
על דעתי עלו באותו רגע שניים אחרים, שיוצאים בשעות הפנאי מן הנמל. מרת נינה (סניטר ותיק הייתה היא), מר זבָּרה (בנמל היה פַּקָּח).  וגם הם דיברו, אבל לצלילי קונצרטינה וגיטרה.
ונושאי השיחה, הו, נושאי השיחה! רומנטיקה צרופה, שפתיים יישקו:
לצלילי הברקרולה הוא סיפר על מס הבלו, על סחורות בלי בנדרולה שתופסים אותן – או לא…
היא סיפרה לו על אנגינה, ועל ספירְט וסקיפידר, ועל כל מיני רוטינה של דלקת וקתר…
 
ומסכם אלתרמן את השיר היפה הזה, "קונצרטינה וגיטרה": השתתק הזוג הזה. לא מנגן הוא. כי הזמן את כלי הזמר מחדֵש. אין רומנטיקה עכשיו, כי בזמננו מרומנטיקה בורחים כמו מאש… נינה אין וגם זברה כבר איננו, אך קדחת יש עוד וקוליטיס יש!
 
כך היגגתי לי לצלילי הרינגטונים העולים ופורחים בבית הקפה האפלולי והמלצריות הקָשובות והברמן המקצועני. אכן, הזמן את כלי הזמר מחדֵש.
נוסטלגיה תל אביבית כזו.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יוכי שלח  ביום 2 באוגוסט 2004 בשעה 13:33

    תודה

  • שרה  ביום 1 באוגוסט 2004 בשעה 13:30

    יוכי,
    אבחנה והבחנה מקסימה כרגיל אצלך באתר השימוש במילים מדהים ומהנה עד מאוד
    המשיכי כך

  • יוכי שלח  ביום 23 ביולי 2004 בשעה 15:27

    עשו רומנטיקה עם פטישים (יא ברעכן!) אדומים. רק בתל אביב היו אנשים עם שמות כאלה שמתחרזים עם קונצרטינה וגיטרה…

    וכן, גם אותי הוא מכה בסנוורים
    בשירים הכי פשוטים, הכי "זמר" שלו, אלו שיצאו מקצה הזרת שלו, כמדומה, יש יותר כישרון מאשר בעשר אצבעותיהם של רבים רבים אחרים.

  • בסנוורים  ביום 23 ביולי 2004 בשעה 10:23

    השיר שציטטת גאוני ביכולת החריזה הוירטואוזית ובהומור המופלא שיש בו, והוא אחד השירים היותר אהובים עליי. ואני כל כך מזדהה עם הגעגוע שלך למשהו אחר – מסוער יותר,מהיר יותר, יפה יותר, אחר

  • אבנר  ביום 23 ביולי 2004 בשעה 10:19

    תמיד תהיתי אם זבָּרה ונינה היו חיפאים – שהרי הוא היה פקח בנמל. אבל פעם היה נמל גם בתל-אביב.

%d בלוגרים אהבו את זה: