הרהורים על פתיחות וסוף

העברית מכירה בפתיחות מרובות אבל רק בסוף אחד. יש בה פתיחות, אבל אין סופים. יש התחלות, אבל אין סיומים. כלומר יש, אבל הם לא תקניים ולא נשמעים טוב בעברית. כל ההתחלות קשות, אומרת הקלישאה-הצודקת-תמיד, אבל הגמירות הן ממש בלתי אפשריות. פתיחה אחת פירושה ויתור על כל הפתיחות האחרות שהיו שם לצידה. התחלה אחת היא בחירה בדרך האחת על חשבון השנייה. ומיד אחרי הפתיחה, מיד בהתחלה,  מתחילות השאלות: כתבתי פתיחה לא רעה, אומר ענר שלו, אבל לאן מכאן? אומר, ולא גומר. עמוס עוז, שבדרך כלל מתחיל ומסיים, מקדיש ספר שלם לאלו המתחילים סיפור. אבל הרבה שנים לפניהם שואל גם אדיפוס "לאן מכאן?" שנייה לפני שהוא בוחר בדרך השגויה, זו שמכל הדרכים, הפתיחות וההתחלות תוליך אותו אל הסוף האחד, הבלתי נמנע, הסיום, הגמר שהיה כתוב מראש: הקטסטרופה. "כי סופי הדרכים המה רק געגוע", אומר אלתרמן, כי גם הוא יודע שריבוי הפתיחות וההתחלות מוליך רק לסוף אחד.
כי הרי העברית לא מכירה בסופים ברבים אלא רק ביחיד. אולי לכן אין בה אין-התחלה אבל יש בה אין-סוף, כצירוף שאיננו מבטא דווקא מבחר גדול של אפשרויות אלא מזכיר בעיקר את העובדה המרה שלפעמים יש התחלות אבל אין סוף. וכך, אפילו הסוף האחד והיחיד, שיש בו לפחות נחמה (פורתא, לטפשים), לעיתים נגזל מאיתנו. גם סוף-הדרך קיבל פתאום תפנית ותוספת: סוף-הדרך-ימינה (או שמאלה, תלוי בהשקפה), והנה, שוב אין-סוף לסוף.

מה שנשאר הוא סוף-טוב. הפי אנד הוליוודי. אבל בעוד שהסרטים האמריקאיים מסתיימים בחתונה –  הרי שהבריטים חייבים לקלקל את המסיבה ואצלם, כדרך ההומור הבריטי, הסרט  דווקא מתחיל בה, התחלה של סודות וסוף של שקרים. ואחר כך אין לדברים סוף.

כל ההרהורים האלה עלו בי כשקראתי את ארנה קאזין על אריק גלסנר. כחובבת פתיחות ידועה תהיתי מה הבעייה לגמור, כלומר, לסיים, זאת אומרת, להגיע לסוף. הסיבה, כנראה, היא בדרך שהשפה העברית מתבנתת אותנו: למדנו שיש הרבה פתיחות והתחלות ולכן נעים וקל להתחיל, אבל מה זה קשה לגמור. הסוף כאמור, הוא אחד ובלתי נמנע ואינסופי בדרכו שלו: סוף דבר, סוף הדרך, סוף-סוף, וסוף לסיפור. קשה אפילו לאיית את שמו הפרטי של הסוף: מ-ו-ו-ת.
אבל כדי שלא נישאר וחצי תאוותנו בידינו, אני פותחת בזאת מדור חדש: 'התחלת הסוף'. יופיעו בו ההתחלה והסוף של יצירות שונות. את האמצע תמצאו לבד. הנה זה בא, החל מהרשימה הבאה.

 

 

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: