ואז בא הנחש

 

"לאישה קראו אדם ולאיש – חווה. היא היתה עשויה מצלע ולו חסרה אחת. ביתם היה גן-עדן."
ככה, בהינף משפט אחד, מוחקת עפרה ריזנפלד כבר בפתיחת הסיפור "מה יש ומה אין", את ההבדלים המגדריים שיוצרת השפה העברית בין נשים לגברים. גן העדן שיוצרת ריזנפלד הוא המקום שבו החושניות מתקיימת גם בשמיים וגם על פני האדמה, בחלב התאנים, בפירות נוטפי דבש, במיץ הרימונים, ובתפוחים, כמובן. זה המקום שיש בו הכל, מלבד הידיעה האנושית עצמה. והעדר הידיעה הוא העדר הסבל וההנאה והבושה, והמסע לגילוי העולם הוא מסע בריאה משותף, שאין לאלוהים חלק בו. שכן אלוהים הוא זכר והוא דובר עברית, והוא ברא את העולם בשפתו ובצלמו ובדמותו: עולם גברי שהאישה נבראת בו תמיד אחר כך, אחרי הגבר. ריזנפלד היא האלוהימ/ה של הסיפור, והעברית שלה היא עברית נטולת מגדר. את העולם שלה היא בוראת מחדש, וקוראת מחדש בשם לאיש, חווה, ולאישה, אדם, ושולחת אותם למסע הגילוי המשותף של העולם שבראה:
"לאדם ולחווה לא היתה בושה. הסקרנות היא שהניעה אותם לשוטט בגן-עדן, לגעת, למשש, לטעום ולהריח, זה את זה ואת הסובב אותם. על יד ערימת תפוחים שנשרו מהעץ, בתוך דשא שהגיע להם עד הברכיים, נעצרו בוקר אחד. עץ התפוח הזדקר מתוך חיטה ירוקה"
 
ומכאן היתה פתוחה בפניהם גם הדרך לגילוי המיניות, זו ההדדית וההרמונית כמו הטבע עצמו, שבה עץ תפוח מזדקר מתוך חיטה ירוקה. בלי שפה ממגדרת, בלי פסיכולוגיה מתסכלת, בלי אלוהים ששם את הגבולות במקום הלא נכון, ובלי תודעה המבחינה בין חוץ לפנים:
"הם לא ידעו להבחין בין טוב לרע. לא היו להם הורים שילמדו אותם מהו רע. גם לא היתה להם ילדות. עברם היה קצר. חייהם התחילו ברגע שנפגשו.
ביתם היה גן-עדן. כולו חלונות. הפנים והחוץ שווים. לא היו קירות ולא היה בהם צורך."
 
ורק אחר כך, הרבה אחר כך, מגיעים הדיבור והשפה:
"אחר כך למדו לשוחח.
אחר כך למדו להבדיל בין השפות.
אחר כך למדו לחבר ביניהן.
אחר כך למדו להיפרד.
אחר כך למדו להיפגש מחדש.
ואז בא הנחש והרס את הכל, והארץ היתה תוהו ובוהו."
 
השפה מביאה את התודעה, התודעה מביאה את הנחש, והנחש מביא תוהו ובוהו. ומכאן – הדרך לבריאת העולם על ידי אלוהים – הכרחית. 

הסיפור "מה יש ומה אין" מופיע בתוך קובץ הסיפורים "השומרים ברחו"
 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: