הפרופסור והמשוגע

לשון ושיגעון:

על "הפרופסור והמשוגע", סיימון ווינצסטר

הסיפור הלא יאומן
על חיבורו של מילון אוקספורד הגדול
על טירוף ועל ידידות נוגעת ללב

 

זהו לכאורה צירוף כמעט אוקסימורוני, בין שני ניגודים שאין למעלה מהם: האדם האחד, פרופסור, ייצוגה של התבונה  והנאורות, העילית האינטלקטואלית הויקטוריאנית – ואילו האדם השני, המשוגע, ייצוגו של היצר האנושי האפל, רוצח מטורף. ואכן, המפגש בין השניים מתואר לפי מיטב המסורת הרומנטית המפגישה ניגודים והופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי.
אלא שהסופר מתעתע בנו, ואף נהנה מכך הנאה מרובה. "שמועה נפוצה מספרת…", כך נפתח סיפורו של המפגש, המתואר רק עד לנקודה מסוימת, ואחר כך נדחה שוב ושוב, כמעט עד לסופו של הספר. ואכן זו שמועה, לא משום שהמפגש בלתי אפשרי, ולא משום שלא התרחש, אלא משום שהדמיון התערבב בו עם העובדות, שכן, הצורך האנושי ברומנטיקה גבר על הצורך התבוני בעובדות, ועובדות בלבד.
 
וזהו בדיוק העניין. שכן הספר, המתאר את תהליך ה"איסוף, בדיקה, מידוד, חקירת – מוצאן ואופן השימוש של  414,835 מילים" לכלל מילון אוקספורד, עלול היה להיות מייגע, טרחני ומשעמם עד מוות, לו היה נשאר בתחום העובדות היבשות והכרונולוגיות בלבד.
אבל הוא לא. הוא משעשע, מרתק ומעורר מחשבה. משום שהסופר,
סיימון וינצ'סטר, מספר דרכו סיפורים נוספים מלבד זה ההיסטורי-הבלשני.
והלא  סיפור ארגון השפה, שהיא אוסף של סימנים, קודים וצפנים אנושיים, וסידורם במילון בסדר שרירותי על פי סדר אלפביתי הוא סיפור הכמיהה האנושית לסדר וארגון בעולם כיאוטי ומטורף. עולם שבו, כאז כן היום, הטכנולוגיה הצבאית, למשל, לעולם מתקדמת יותר מן הרפואה הצבאית, והמדע מתקדם יותר מן המוסר.
וכך, מן העֵבר האחד ניצבת לה אוניברסיטת אוקספורד כהיכל של עידון תרבותי, של שיאי הציוויליזציה המגולמים כולם בפרופסור, ומן העבר השני טירופו של הרופא הצבאי, שלקה בהלם קרב (צירוף  שלא הופיע אז בשום מילון) לאחר שהוכרח – לא לרפא – כי אם להטיל מום בעריק. כל זאת על רקע מלחמת האזרחים האמריקאית, שבה נעשה שימוש במתקדמים שבכלי הנשק כדי לפצוע אנושות בני אנוש, מבלי שלרפואה תהיה יכולת לרפא פצעים אלו. והנה לכם שני צדדיה של התרבות האנושית המפוארת: זו שמחריבה וזו שבונה; זו שמשמידה את בניה, וזו שמתעדת את הישגיה; זו שמטילה כאוס וזו המבקשת לארגן אותו.
 
והנה, שני הייצוגים – הפרופסור והמשוגע – ייצוגה של התבונה וייצוגו של הטירוף – נפגשים במקום שבו האדם מבקש להנציח את מה שיכול להיחשב כפאר יצירתו: את השפה. איש איש בדרכו, הם מקדישים עצמם ל""איסוף, בדיקה, מידוד, חקירת – מוצאן" של מילים, מילים, מילים.  פעולות שכדי להשלימן יש להתכנס בתוך בועה המנותקת מן המציאות הכיאוטית שמסביב: בועת השיגעון או בועת ההגיון – וכלום יש הבדל של ממש ביניהן?  
וכך מתעתע בנו ווינצ'סטר בכישרון רב, מוהל מעט בדיה בעובדות רבות, פותח בהגדרה מילונית  וממשיך בסיפור,  מכונן מיתוס רומנטי ומנפץ אותו בעדינות, מערבב ענייני שיגעון בענייני היגיון, שכן, כדבריו של שייקספיר, אמנם יש היגיון בשיגעון, אבל יש גם שיגעון בהיגיון.
 
וכל השיח הזה, שעיקרו ארגון ואיסוף וסידור השפה האנגלית כמקור של גאולה בעולם כיאוטי, מקור של אמונה דתית בעולם שעדיין לא מצא את אלוהיו, מיתרגם לשפה העברית. ואת הפער ההכרחי בין שפת המקור ושפת התרגום לוקח מאיר ויזלטיר ובכישרון שאין שני לו הופך למטא-שיח נוסף, על הבדלים בין שפות ובין תרבויות ועל המשותף להן. שכן, מה עניין לו, לקורא הישראלי, בפרוייקט הענקים הזה בן מאה השנים,  על כל פיתוליו, נסיגותיו והתקדמותו?
האם זו העובדה שהניסיון הראשון של
בן יהודה להוציא מילון עברי התרחש שנתיים אחרי הוצאתו לאור של הכרך הראשון של מילון אוקספורד? האם בכלל יש קשר בין שתי העובדות? ובכן, אם ללכת בדרכו של ווינצ'סטר, הקשר הוא הצורך בשפה כמגדירת לאומיות ואידיאולוגיה. ההבדל הוא, כמובן, שהשפה האנגלית כשפה חיה וכן אנגליה כמדינה קדמו למילון – ואילו אצלנו המילון קדם הן לשפה העברית המודרנית והן  למדינה, והניח יסוד לכינונן המחודש. אבל המקור האנושי הוא אחד: האובססיה למפעל הבלשני והאהבה הגדולה לשפה. וקיים גם הקשר בין המדע לשיגעון: שהרי גם בן יהודה נתפס כמשוגע.
אבל האם ייתכן אחרת? 


הnאמר פורסם גם באתר הבית שלי: www.balashy.com

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוכי שלח  On 17 במאי 2004 at 12:54

    והמסקנה היא, שללא משוגעים כאלה (משוגעים לדבר, משוגעים על כל הראש, משוגעים על הגג, משוגעים משגעים) היינו בטח משתגעים. משעמום.

  • Rogatka  On 15 במאי 2004 at 17:12

    אין לך מפעל נהדר ממש שהוא נטול יוצרים משוגעים. אם כן, הוא לא נהדר ממש.
    גבוליות דרושה כדי לחרוג.

%d בלוגרים אהבו את זה: