וְדָם, הוֹ זְאֵבָה, לא מוֹרִידִים בְּאָצֶטוֹן

ואם כבר ענייני משפחה.
את השיר הכואב הזה מצאתי פעם בהארץ. חשבון נפש קשה, נוקב, ארוך וסיוטי של בן עם אמו. היא הזאבה האוכלת בניה, כבר כבויה, מבקשת לרדד את הזמן, להשכיח את מה שבנה זוכר, פועָה כשכבר מאוחר מאד לפעות. והוא זוכר, שדם לא מורידים באצטון אלא כותבים בו את הנקמה. היא ביקשה שלעולם לא יגדל אבל הוא יצא מתוך הפורמלין רק כדי שיוכל לראות אותה הולכת ומאפירה, הולכת וכבה.
מאז חיפשתי פרטים על יונתן מר (שם בדוי?), אולי שירים נוספים – ולא מצאתי.

אז אם מישהו מכיר ויודע… אנא.
 

 
אִמָּא זְאֵבָה / יונתן מר
נוּחִי, זְאֵבָה כּבוּיָה, הַפַּעַם זֶה אָרֹך,
כְּכל שֶאֶת הַזְּמַן תְּרַדְדִי במערוך,
כְּכל שֶתַּאֲפִירִי וְתִפְעִי בְּאַהֲבָה,
אֶל בְּנֵךְ שוּב לא תָּבוֹאִי, זְאֵבָה.
 
ראשִׁי, שֶעַל חֵיקֵךְ הָיָה מֻנַח כְעַל שִׂרְטוֹן,
מוּנָף עַתָּה כְּדֶגֶל מְדַמֵּם אֶל הַמֵּרְחָב.
וְדָם, הוֹ זְאֵבָה, לא מוֹרִידִים בְּאָצֶטוֹן.
הַפַּעַם זֶה אָרוֹך, זְקֵנָה. דּוֹר דּוֹר וְחַשָׂכָיו.
 
אַף פַעַםַ לא הֵבַנְתִּי אֶת שָדַיִיךְ הַגְּדוֹלִים.
(מַדוּעַ הֵם גְדוֹלִים כּל כָּך? כְּדֵי לְהַנִיקְךָ).
הֵנַחְתְּ אוֹתִי לַנֶצַח בְּצִנְצֶנֶת פוֹרְמַלִין,
וְהֵנָה לא תַּבוֹאִי. אֵין מָקוֹם וְאֵין סְלִיחָה.
 
נוֹלַד לַךְ נֶכֶד, אִמָּא. הוּא שָׁפוּך כָּאן עַל הַדַּף.
כְכל שֶתְּמַרְקִי אֶת חִיּוכוֹ מֵהַמַּדָּף,
כְּכל שֶתִּכְרְכִי עַל צַוָּארוֹ אֶת עֲבַרִי,
זֶה לא יַצִּיל מְאוּמָה: אַתְּ הַפֶּרַח, הוּא הַפְּרִי.
 
תּולַע הַחֲלָצַיִם הָרוֹקֵם אֶת תּכְרִיכַי
רַבָץ בְּנִשְמַתֵךְ וּבִקְרַבַיִךְ, זְאֵבָה.
בֵינְתַיִם, זְאֵבָה כְּבוּיָה, בֵּינְתַיִם אֲנִי חַי.
כְּכל שֶתַּאֲפִירִי וְתִפְעִי בְאַהֲבָה.
 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גונופולסקי  ביום 12 ביולי 2004 בשעה 20:02

    רוגטקה, אני חושב שאתה בכל זאת לא צודק: משורר טוב לא יבחר בציור שיעורר בוודאות אסוציאציה כלשהי ויתעלם מהאסוציאציה הזאת, לא יתכוון אליה בשום צד. מי שעושה דבר כזה (ועוד קורא לשיר "אמא זאבה", שזה די זועק, הייתי אומר), הוא פשוט לא אחראי. לכן אני נוטה להסכים עם מדאם שלח בתגובה שלפניך.

    יונה

  • Rogatka  ביום 16 במאי 2004 בשעה 18:00

    כל כך עם הפירוש של רמוס ורומולוס שניתן כאן. למה? כי מדובר בזאבה? באם ובגורים?
    הוא ניסה לומר משהו אחר.
    ו"מדוע הם גדולים כל כך? כדי להניקך" לקוח בבירור מכיפה אדומה.
    האם היא זאבה בעור כבש והבן תקוע בצנצנת פורמלין (האם הוא עובר שהיא הפילה?).

  • יוכי שלח  ביום 12 במאי 2004 בשעה 23:34

    כן, רומוס ורומולס ויחד איתם כל הייצוגים התרבותיים המערביים של הזאבה האם, אלא שבהיפוך: הזאבה שאיננה מאיימת על המאיימים לטרוף את בניה, אלא היא עצמה הטורפת אותם. אם אוכלת בניה. דימוי החותר כנגד התימה הרומנטית של האמהות עצמה.

  • מניאנה  ביום 11 במאי 2004 בשעה 13:52

    דווקא המצלול של המילה 'תפעי' הזכיר לי נחש אפעה או צפע
    וגם מוגלי של קיפלינג

  • Rogatka  ביום 11 במאי 2004 בשעה 12:17

    כיפה אדומה.
    ו"מחר יקרה לנו משהו טוב" של אסתי ג.חיים.

  • איינסלי  ביום 11 במאי 2004 בשעה 11:10

    אולי סיפור רומולוס ורמוס.

%d בלוגרים אהבו את זה: