הסיפור שלא נגמר או: פרויד, מספר סיפורים

(המאמר נכתב בעקבות הקורס "ה'אני' כסיפור' של פרופ' מנחם פרי)

 

 

                            

                              פרויד                    אדלר                           יונג

 

הסיטואציה הפסיכואנליטית: כותבים סיפור
 
שני אנשים יושבים זה מול זה. האחד מספר על עצמו, השני מקשיב. לעיתים שואל שאלות, מעיר הערות, אבל תמיד בעמדת המקשיב. הראשון הוא המטופל, השני הוא המטפל, הפסיכואנליסט. זו דרך אחת לתאר את הסיטואציה הפסיכואנלטית המוכרת.
אפשר גם לתאר את זה אחרת: הראשון מחבר את סיפור ה'אני' שלו. הטקסט שנוצר במהלך הפגישות בין השניים הוא רומן אוטוביוגרפי, שמחברו, המטופל, הוא גם המְסַפּר בו, וגם הגיבור הראשי. הוא בוחר את פרטי המידע שהוא מספק, את נקודת ההתחלה, את סדר ההתרחשויות, ואת הסיבה להם, ומחבר אותם לעלילה. הוא בוחר את דמויות המשנה, את תפקידם ברומן שלו, את מקומם בין המרכז לבין השוליים.
אבל, האם הוא מספר את הסיפור הנכון?
הוא מגיע לכל פגישה, משלם עליה במיטב כספו, משום שהוא עצמו תוהה: האם זה הסיפור הנכון?
הוא מכיר היטב את הסיפור שלו, הוא סיפור אותו לעצמו כל חייו. יש לו כבר אינטרפרטציה מוכנה, אבל, האם זו הפרשנות היחידה האפשרית? האם זו הפרשנות הנכונה?
הוא מגיע לפגישות כדי לפגוש את מי שבעיניו הוא הקורא המיומן, הנבון, שיוכל לעזור לו לשפוט ולחלץ מתוך הסיפור שלו את הסיפור הנכון. הוא בא לפגישה עם העורך.
הם עורכים סימפוזיון. המטפל-העורך הוא קורא מתערב: הוא שואל שאלות, מעיר הערות, ומתוך כך הוא מבקש לתקן תיקונים: האם זו באמת נקודת ההתחלה? האם זהו הקשר הסיבתי בין האירועים? האם לא שכחת פרט חשוב? התערבותו יוצרת טקסט חדש. היא מאפשרת למטופל לנסח מחדש את סיפורו, לכתוב את עצמו מחדש, לכונן מחדש את זהותו.  
מפעם לפעם עולה בשיחה, בגלוי או בסמוי, הצירוף "לא-מודע". אותו אתר ארכיאולוגי נשכח, שיש לחשוף בזהירות את רבדיו כדי להגיע אל הרובד הראשוני שלו. כי הרי הפרוצדורה הפסיכואנליטית, כפי שקבע אותה פרויד, היא פרוצדורה ארכיאולוגית ביסודה, המיועדת לחשוף את הלא מודע הקיים האתר הנפש. את כלי העבודה מספק המטפל: חלומות, שיכחות, פליטות פה, בחירת המילים, טון הדיבור, הבעות הפנים. כל אלה מאפשרים לחשוף את החומרים שהוסתרו, את הפחדים, החרדות, המשאלות.  
צריך למצוא את המקור, שהוסתר היטב מתחת לערימות השיכחה, ההדחקה, ההעלמה וההכחשה, אומר פרויד.
ואכן, ככל שהרבדים הולכים ונחשפים, כך מתברר למטופל-המְסַפּר שהוא, למעשה, מספר בלתי מהימן: הסיפור שהוא סיפר הוא סיפור מסולף, בלתי מהימן. הוא השמיט פרטים, שכח או הדחיק אותם. הוא חיבר את הסיפור הלא נכון, עם הפרשנות הלא נכונה. הוא זקוק למטפל-הקורא-העורך, שיעזור לו לחשוף פרטים חדשים ויערוך את סיפורו מחדש. בחדר הקטן, בסימפוזיון בין שני האנשים, נוצר סיפור חדש. האם זה הסיפור הנכון? ובכן, זה תלוי במחבר הסיפור. אם הסיפור החדש מתקבל על דעתו, הרי שזהו הסיפור הנכון.
 
האמנם?
אולי נתחיל שוב מהתחלה:
שני אנשים יושבים זה מול זה. האחד מספר על עצמו, השני מקשיב. לעיתים שואל שאלות, מעיר הערות, אבל תמיד בעמדת המקשיב. הראשון הוא המטופל, השני הוא המטפל, הפסיכואנליסט. הם מדברים. הרבה מילים עפות בחדר הקטן. הם עובדים קשה.
הם מחפשים את המקור, שעד כה לא נוסח במילים. ברגע שיימצאו אותו, יוכלו להתחיל לחבר את העלילה, למקם את הדמויות, למפות את מערכות היחסים, להבין הכל.
הכלים למציאת המקור הם המידע שמוסר המטופל: חלומות, למשל. חלמתי חלום, אומר המטופל. ומתאר את חלומו בפרטים. המטפל שואל שאלות, עוזר לו להיזכר בפרטים נוספים. יחד הם הופכים את החומרים הסמויים למילים גלויות. הם הופכים את הלא-מודע לייצוג מילולי.
אבל ייצוג מילולי, כל ייצוג מילולי, הוא תמיד בדיון.
הוא לעולם יעבור סלקציה, ולעולם יתקיים רק ברובד הלשוני. והמילים הן הרי לעולם רק רשת של מסמנים, אותות וצפנים והן מנסות לסמן במדוייק משהו, שלא ניתן לסמן אותו. המילים לא יוצרות מציאות. הן יוצרות טקסט, שהופך את התחושות, החוויות והרגשות להעתק, לעיתים קרובות חיוור, של המציאות.
כל מי שניסה לתאר באזני אדם אחר חלום שחלם, או סרט שראה, או חוויה מרגשת, מכיר את התחושה הזו. המילים לא מספיקות כדי לתאר אותה. למעשה, אין בעולם מספיק מילים, או מילים מדויקות דיין, כדי לתאר. התיאור לעולם יהיה חסר, קרוב אבל רחוק, דומה אבל שונה.
יותר מכך. מהרגע בו כל אלו מנוסחים במילים והופכים לטקסט, ומהרגע בו המטופל מקבל אותו ומסכים לו, המציאות שהם מייצגים אובדת והמילים הופכות למציאות חדשה, כתובה מחדש. הן הופכות ל"מקור", בעוד שה"מציאות" הופכת להעתק שלו ונכנסת למרכאות.
למשל: אישה מספרת למטפל שלה על יחסיה עם בעלה. יונג מתאר מקרה כזה בספרו "הפסיכולוגיה של הלא מודע"[1] זהו מקרה אחד של נוירוזה: אישה צעירה הנתקפת בהתקפי פחד ובהתקפי קצרת, לאחר שגילתה שבעלה בוגד בה. אמה, שמתה עליה בצעירותה, סבלה אף היא מהתקפים דומים לאחר בגידה בעלה (האב).
יונג מציג שתי אופציות של פרשנות, כלומר, שני סיפורים "נכונים" אפשריים. פרשנותו של פרויד נסמכת על טענתו שהכוח המניע את האדם הוא הארוס, הדחפים המיניים, שהם המקור להשתלשלות הסיבתית של האירועים אחר כך. פרשנותו של אדלר רואה את שאיפת הכוח כמה שמניע את האדם, וכי זהו המקור עליו חוזרים שוב ושוב. אצל שניהם ההנחה היא שקיים 'מקור':

 

המקור: ארוס מול הסדרים של כוח
 
במקרה שמציג יונג, המקור, לשיטת פרויד, יהיה "הקונפליקט בין היחס האינפנטילי-אירוטי על דרך ההזייה אל האב לבין האהבה אל הבעל" (עמ' 27). כלומר: מקור הקונפליקט הוא יחסה של האם אל האב, המועתק אל יחסי הבעל והאישה, באמצעות יחסה האירוטי הילדותי של הבת אל אביה.  ואילו לשיטת אדלר: "הילדה הקטנה גילתה 'הסדר'… והשתמשה בו בהצלחה בכל פעם שהיה אביה בבית… היא עשתה כן [שוב] – והפעם אצל בעלה – [כאשר] נתקלה באותו משהו שלא יכלה להשתלט עליו" (עמ' 29). כלומר: הבת חוזרת על תבנית יחסי הכוחות שהיו בין אמה לאביה, וכפי שאמה נהגה להיתקף בקצרת בכל פעם שהאב בגד, כך עושה גם הבת.
בשני המקרים, טוענים פרויד ואדלר, נחשף המקור: מערכת היחסים בין ההורים, עליה חוזרת הבת.
ושוב, האמנם?
הרי המטופלת מספרת את הסיפור שלה למטפל: הסיפור שלה הוא סיפור של חרדה. המטפל יטען, זהו סיפור מסולף. הסיפור הנכון הוא סיפור מערכת היחסים העכורה בין ההורים מן העבר, המשפיע על יחסי הבת עם בעלה בהווה וגורם לה לחרדה. ברגע ש"הסיפור הנכון" הזה מנוסח במילים, הוא עצמו הופך להיות 'אמת', 'מציאות', כלומר, מקור.
אם המטופלת תקבל סיפור זה, הרי שמעתה היא תעצב את יחסיה עם בעלה על פיו. תבנית היחסים שלה עם בעלה תהפוך להיות המקור, ואילו תבנית היחסים של הוריה תהיה ההעתק!
יונג, דרך אגב, מציע סיפור שלישי. הוא שואל: "ועתה, איזו משתי נקודות הראות נמצאת צודקת?… מי ששררת האני קרובה לליבו מורד בהשקפה הראשונה. אך מי שהארוס חשוב לו לא יוכל לעולם להתפשר עם ההשקפה השנייה." (עמ' 29).ובפרק הבא הוא פותח ואומר: "הסתירה בין שתי התיאוריות… מצריכה נקודת ראות נעלה יותר, שבה יוכלו להתלכד לאחדות" (עמ' 30). 

יונג מתייחס, אם כך, לשתי האופציות כאל שתי פרשנויות אפשריות: שני "סיפורים נכונים" לטקסט אחד, הטקסט
של ה'אני'. כל פרשנות הופכת טקסט לעצמה, והוא מציב אותן כשתי פוזיציות הדורשות פוזיציה שלישית, מסגרת רחבה יותר, שתכלול את שתיהן ותציע מיצוי טוב יותר לטקסט של ה'אני': הוא מציע "סיפור נכון" שלישי. נוצרת מערכת של 'סיפורים' אלטרנטיביים, המבקשים לשחזר את ה'מציאות'. אלא שזו עצמה אינה אלא 'סיפור' אלטרנטיבי, המשתנה בהתאם למסַפֵּר המארגן אותו (פרויד, אדלר או יונג), ובהתאם לקבלתה או אי-קבלתה ע"י המטופלת: 

שתי התיאוריות מניחות כי הסיטואציה הפסיכואנליטית חושפת את המקור, ובכך פותחת פתח לריפוי. אבל ראינו, שהקביעה מהו 'מקור' זה נתונה בידיו של המטפל, המארגן את החומרים הטקסטואליים השונים (חלומות, פליטות פה, מידע על המטופלת וכיו"ב) ומלכד אותם לכלל סיפור נכון, תוך עימותו עם הסיפור הסולף של המטופל, המְסַפּר הבלתי מהימן.
 
כך מתהפכים על ראשם יחסי הסיבה-תוצאה, כאשר האישה בדוגמה הנידונה מעצבת את יחסיה עם אביה על פי הדגם של יחסיה עם בעלה, מאחר שהיא מקבלת את "הסיפור הנכון", שמציע לה המטפל. קבלה זו הופכת את "הסיפור הנכון" ל'מציאות', ובכך מומצא,למעשה, הלא-מודע (העבר) בדיאלוג בין המטופלת לבין המטופל (בהווה) והופך חלק מזהותה.
כך מופרת ומתהפכת ההיררכייה שביקש פרויד לקבוע, לפיה ה'מציאות' היא המקור והמילים הן ה'העתק' שלה.
זאת ועוד: כאמור, פרויד מניח את קיומו של "מקור", ממנו משתלשלים הדברים באורח סיבתי – ואשר מתקיים בלא-מודע האישי. זוהי נקודת ההתחלה של הסיפור של ה'אני'. אלא שכל נקודת התחלה כזו תהיה שרירותית: האם יש להתחיל בגיל 5? או בגיל שנתיים? או, אולי, כפי שמציעים בימינו, במצב העוברי? הפסיכואנליסט מבקש להגיע אל נקודת התחלה מוקדמת יותר מזו שממנה מתחיל המטופל, ולחפש בה את האירוע או האירועים שגרמו להשתלשלות הדברים. זוהי עלילת ה'אני', שגיבורה הוא המטופל ואילו האחרים, המושאים, מתפקדים בו כדמויות משנה, כשבינם לבין הסובייקט מתקיימים יחסים אנלוגיים. נקודת המקור לעלילה, כמו גם היחסים האנלוגיים, נתונים לפרשנותו של המטפל. פרויד, אם כך, מכונן "סיפור-עלילתי-בלשי", שהמטפל מתפקד בו כבלש, המתחקה אחר תעלומה, שהיא 'המקור'. כפי שכבר ציינתי, זהו 'מקור' מתעתע, הן משום שרירותיותו והן משום שלעולם הוא מנוסח במסמנים, המסמנים מסמנים אחרים, וכך גם היחסים האנלוגיים. הבלש נדון, לכן, להוסיף ולחפש, כאשר כל מידע נוסף (חלומות, אסוציאציות וכיו"ב) מאפשר לנסח מחדש את העלילה, לקבוע את מקורה – לספר סיפור חדש. 
 
הדברים מובילים לשתי שאלות:
 
א.      האם ניתן בכלל להגיע אל ה'מקור', אליו מתכוון פרויד, או שזה מתכונן רק בעת הסיטואציה הפסיכואנליטית, כך שיחסי סיבה-תוצאה מתהפכים בגינה, ולכן הם נותרים רק כהעתקים וכרגרסייה אינסופית?
ב.       האם, כתוצאה מכך, יש ערך לטיפול הפסיכואנליטי? האם אין המטפל והמטופל נידונים, לכן, לעיסוק במציאות מתעתעת, שאין מאחוריה אלא ריק וכאוס? האם לניסיון לצקת בה סדר ומשמעת יש משמעות? האם הפסיכולוג אינו יותר מאשר "מספר סיפורים"?
 
פרויד היה מודע לעובדה שהוא איננו עוסק במדע מדויק ואמפירי. זאת הסיבה שחלק נכבד מן הריפוי, לשיטתו, תלוי בקבלה של המטופל את "הסיפור הנכון". רק קבלה כזו מאפשרת להפוך את הדברים ל'מציאות', ולכך נדרשת מידה רבה של אמונה ואמון כאחת. בלעדי אלו, אין ל'מציאות' קיום. לכך יש להוסיף את הצורך של המטופל בטיפול, צורך שמייצר את הנכונות לקבל את "הסיפור הנכון".
כמו כן, למידת המעורבות של המטפל ולגישתו העקרונית משמעות מכרעת. בעוד פרויד (המוקדם) רואה את עצמו כפרשן מעורב, המציע את "הסיפור הנכון", הרי שהגישה הפסיכואנליטית הקלאסית רואה במטפל "לוח חלק", עליו כותב הסובייקט בעצמו את סיפורו, כאשר עצם קיום השיחות מייצר את התהליך המוביל אותו מן "הסיפור המסולף" אל "הסיפור הנכון".
 
משמעות הטיפול איננה, אם כך, בחשיפת 'המקור' או 'המציאות', לא בגילוי המסומנים שמאחורי המסמנים – אלא בעצם כתיבת "הסיפור הנכון"\ גם אם יש "נכונים" ממנו או "נכונים" אחרים. כתיבה זו, שהיא אמנם עיסוק במסמנים ובהעתקים, מאפשרת אינטגרציה פרשנית של כל מרכיביו של הסיפור של ה'אני', ובאופן זה מאפשרת יצירת סדר ומשמעות. 

 

———————————————–

אתר הבית שלי: www.balashy.com

————————————————
 


[1] ק.ג. יונג, "הפסיכולוגיה של הלא מודע", 1973
 
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • לילך  ביום 12 ביוני 2004 בשעה 13:28

    שלום, מאוד נהניתי והפנמתי.
    אפשר לדעת היכן משיגים את המאמר "אל המאוים" שךל פרויד .תודה

  • שולמית  ביום 3 במאי 2004 בשעה 17:28

    מעניין מאוד
    ההצעה הקודמת נראית לי
    שולמית

  • אביבה  ביום 3 במאי 2004 בשעה 16:49

    אולי כדאי שקטע כל כך ארוך יעלה לאתר כמאמר ולא כרשומת יומן.
    חוץ מזה, שיהיה בהצלחה 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: