אנחנו ילדי ה SMS של חורף 73

אוקיי, אז הוא נבחר, וברוב קולות ה SMS של הילדים של ערוץ הילדים (פיזית או מנטלית), ובכל זאת, השיר הזה מזוייף ומצליח לקלקל לי את המסיבה. הוא נכתב בחטא, הוא הושר בחטא, והוא נבחר כעונש. הספרי, ששכח איפה הוא היה ואיפה אנחנו היינו בשנת 73, שם עצמו בפיהם של בני השמונה-עשרה, ילדי ערוץ הילדים, וקרא לזה "אנחנו".
מן מילה שכזו, שמדירה את כל מי שחושב/מרגיש/רוצה אחרת, שמכחישה את האמת, שמעלימה את המחאה,  שהופכת את "המורדים" למרד הנעורים היחידי שקיים בארץ הזאת. "אנחנו" כזה, ששנת 73 פירקה לשברים שהתפזרו על פני האין גבול של הארץ הזו, שלא יודעת גבולות, שברים שהספרי (אדם מוכשר, לכל הדעות, אבל…) הפך לפאזל שהילדים הרכיבו חזרה במחי הבל פה. במהירות הזיפזופ.
אין "אנחנו". ולא, אף אחד, חוץ מיהורם גאון, לא הבטיח שזו תהיה המלחמה האחרונה. ו"גברים עייפים" ו"נשים צעירות" ו"ארץ פצועה ועצובה" זו פורנוגרפיה של המלחמה, שהיו בה דם, יזע ודמעות, ושקרים ומאבקי כוח ותהילת עולם שחלפה ושבר גדול מאד.
וילדים הם לא "פיצוי הולם" על מוראות המלחמה, ואפילו הם לא נועדו למלא את מה שחיסרה המלחמה. את מה שחיסרה המלחמה מילאו, בינתיים, מלחמות חדשות, שחיסרו בתורן כמה מהילדים של חורף 73.
 
"ולכן לא נלחץ ולכן לא נדרוש ולכן לא נאיים" אומרים ילדי ה SMS שקיבלו חינוך מיוחד מהלהקה הצבאית ומוסיפים בלחש רומנטי ובקול מבין: " אם דרוש לכם כוח – ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש". ושולחים SMS שמדיח את שיר המחאה האמיתי, זה שדורש מהם "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!". אין להם כוח. הם עוד לא התאוששו מהקוקטייל של אתמול.
והפאטליזם הזה, ההכרחי כדי לא להצביע על האשמים: לא דור האבות, לא דור הבנים, לא דור הנכדים. זה המצב, רק הוא אשם, כי ככה זה בארץ הקטנה-עם-שפם הזו, שהדפוס החוזר שלה קבוע וידוע מראש ואין להימלט ממנו.

 
ואומרים האומרים: השיר הזה מעביר בנו צמרמורת . גם בי, אותה צמרמורת שעוברת בי כשאני שומעת צליל מזויף, נצלני, מניפולטיבי, שמשתמש בכל הצירופים השחוקים האפשרים: יונה עם עלה של זית? שלום בבית? אביב ופריחות? זה אפילו לא דאווין של שיר מחאה.
 
איכשהו, למרות החריזה הלא מוצלחת במיוחד, אני מעדיפה את
"הייתי פעם כבש וגדי שלֵו / היום אני נמר וזאב טורף / הייתי כבר יונה והייתי צבי / היום איני יודעת מי אני"
של חווה אלברשטיין, שנכתב שנה או שנתיים לפני שילדי 73 לקחו נשק וחבשו קסדה. ויצאו לאינתיפדה. הראשונה.
 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • נוריאל  ביום 7 במאי 2004 בשעה 20:03

    בעיני (ואני אינני יליד 73, אלא עשר שנים אחר-כך),
    השיר ה"נוגה" והנטחן עד דק תמיד שעשע אותי, ובוודאי שלא הזכיר לי כל סוג של מחאה. התמונה שעולה היא של גיישה קטנה, מאופרת, בוכה בכי מתחנחן אל מול הגבר הכל-יכול, מרימה יד בעלת ציפורן מצובעת למשעי ומצביעה על הכלב שמחזיק בפיו את שיירי היונה הלבנה.
    הגיחוך שבשיר רק מתעצם אל מול העובדה שכמעט אף אחד לא טורח למצוא את האבסורד – ילדים אינם רכושם של ההורים, הם לא יכולים לשמש עזר פסיכולוגי, אושרם של הילדים תלוי בהתנהלותם כבוגרים, ולא בהבטחה שהופרה לקול מצהלות בכיים של הילדים המרומים, שמשום מה לא טורחים או משתעשעים במחשבה כי הם יכולים לעשות למען עצמם ולמען אחרים, כדי לשנות משהו.
    השיר יכול לרגש, אבל בדרך כלל ידבר על ליבם של הורים דאגניים יתר על המידה, שמיד יקבלו אישור להשקפתם הנוחה כי הילדים, למרות שבגרו זה מכבר ועומדים ברשות עצמם, נשארים תינוקות חסרי ישע לתמיד.

%d בלוגרים אהבו את זה: