כוכב המזרח של ילדותי

בכל שנה, לפני פסח, היו מוציאים את השולחן והכיסאות והספה לגינה הקטנה. עכשיו צובעים. אני, פטורה מצביעה, הייתי שוכבת בשמש הרכה ומקשיבה. פיירוז הייתה קוראת ליונים אל חלונה, פריד אל-אטרש היה מספר את הסיפור הארוך שכתב לו גורלו בדמו ובדמעותיו, סבאח הייתה שותה מים משפתיה של בתה האווזונת, ועבד-אל-חלים היה שר את שירי אהבתו הנוגים. אבל אני חיכיתי לאום כולתום.

הצלילים הראשונים היו תמיד צלילי כיוון הכלים של התזמורת וכיוון מיתרי ליבם של הגברים, רק גברים, בקהל. קולה של הציפייה הדרוכה, המתכווננת אל הצליל הראשון של הכינורות. פוליפוניה של רחשים, רחשי לב ורחשי התכוונות. הפתיחה הייתה פתיחה של כבוד: כבוד לכינור הראשי, כבוד לקאנון, כבוד לחליל, כבוד לתופים. כבוד לתזמורת, שניגנה על פי תווי הלב הבלתי כתובים. פתיחה שמסתיימת ברגע של שקט, ממנו עולים פתאום מחיאות הכפיים של הכבוד הגדול מכולם: כבוד לזמרת העולה אל הבמה. ותמיד אדם אחד מהקהל, הקורא בקול דברי שבח והלל לגדולה מכולן, לכוכב המזרח, לגבירה. יכולתי לשחזר את כל אלה בעיני דמיוני. פעמים רבות הלכתי לבית הקפה השכונתי, להציץ במסך הטלויזיה המושלג שהיה מכוון אל תחנה יחידה, זו המצרית, ואל זמרת אחת, העולה אל הבמה ומטפחת בד בידה מול קהל גברים נסער.
ממרפסות השכונה עלו לפני הפסח קולות מתחרים: נשים המכות בשטיחים ומוציאות מהן אוצרות אבק וחמץ, הירקן המכה בסוסו ושר את מחיר העגבניות, ילדות קופצות 'שני חבלים' ושרות את כללי המשחק. ועל כל אלו מנצח קולה של הזמרת השרה לאהובהּ: הבה נחייה בעֵין הלילה – ונאמר לשמש בואי, בואי בעוד שנה, לא לפני כן – בליל אהבה מתוקה, באלף לילה ולילה.  
את מרבית המילים הבנתי. היו לנו שכונת הכורדים, שכונת העירקים, שכונת הרומנים ושכונת המַצְרִים. אבל רק שפתם של יוצאי מצריים חדרה אלינו הביתה. שנים אחר כך היינו יושבים מידי ערב שבת ומשננים היטב את הרפליקות משובבות הנפש של הסרטים המצריים. למדנו מצרית מגדולי המורים: שאדיה, עבד-אל-חלים, פאתן חמאמה, נג'את.
ואת מה שלא הבנתי הסבירה לי אמי. את המילים, ואת מה שביניהן: הקשרים, המאבקים, היריבויות.  היא סיפרה על איסמהאן, אחותו של פריד אל אטרש,שהייתה יריבתה הגדולה של אום כולתום. ו'אל-אטרש' הרי פירושו 'חירש'. יָארֵתוּ יִכְרָאס כָּמָאן, אמרה עליו האישה הגדולה עם המטפחת, שלא יכלה לסלוח לו ולאחותו על התחרות ביניהן: הלוואי שיהפוך גם אילם.
 
אבל אז, בשמש האביבית המשכיחה את צרות היומיום, חיכיתי לקולה של אום כולתום, שיעלה מתוך השקט שאחרי הכינורות. יא חבּיבּי. יאאאאא חבּיבּי. חיכיתי לסלסול הזה, שיעלה את קולות הגברים אל מחוזות נכספים, ומיד יימתן אותם, מתעתע כל כך, רק כדי להעלות אותם הלאה, הלאה. לקולה המנצח, תמיד מנצח, המושך אותם אחריו במורדות ובעליות, שם ימתין למחיאות הכפיים ולקריאות ההלל. שעה ארוכה הייתה שבה וחוזרת על המילים, שלעולם נשמעו אחרות, נטענות מחדש במטענים של רגש נוסף ומתוח, מוכרות תמיד וזרות בכל רגע ורגע.
 
שנים חלפו מאז. שכונת המצרים הפכה לשכונת ש"ס. בית הכנסת הקטן הפך לכולל גדול. החולות, שנדמו לי
אז אינסופיים הפכו לכביש רב מסלולים. מרחקים התקצרו, ואני התרחקתי מאד. כוכב המזרח הפכה לנחלת הכלל, גם בשכונות אחרות מאד. קולה בוקע ממכשירים יפניים משוכללים. מאמרים מלומדים נכתבו, זמרות אחרות שרות את שיריה. אבל אני, כמו אותו אוהב המחפש את אהובתו בין חורבות האהבה של שבטי הג'אהילייה, מחפשת בקולה את יום האתמול.

ועוד משהו: אריאל הירשפלד: אום כולת'ום – מבט מרחוק מאוד

—————————————————–

אתר הבית שלי: www.balashy.com

—————————————————–

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

%d בלוגרים אהבו את זה: